פרק 43
אני עוצמת את עיניי בחוזקה, חושבת על אותם תרחישים מזוויעים. אני חייבת לאזור אומץ ולהתמודד מולם. קלואי, אסור לך בשום פנים ואופן להתעלף. התעוררי קלואי, התעוררי והילחמי על חייך. הילחמי על הנקמה שלך, הילחמי בשביל לשרוד. בשביל לוק. אני נזכרת בלוק וחיוך עולה על פניי, לוק שהציל אותי, שהעניק לי חיים חדשים. לוק שאימן אותי על מנת שאשרוד. לוק שאני נושאת בליבי ומתגעגעת אליו בכל כולי. על החיים שהוא העניק לך, הילחמי על זה, הילחמי למען מה שאת אוהבת, למען זה שניצלת.
אני לוקחת נשימה עמוקה ומעבירה את הרגל שלי במהירות מתחת לרגליו, גורמת לו לאבד את האחיזה בקרקע ובי וליפול. אני מרגישה היטב את הכאב בידי. אני יודעת שהוא נמצא שם, אך אני מדחיקה אותו ממוחי ומשתדלת להתעלם ממנו. זה הופך לסוג של כאב עמום שאפילו לא מרגישים בו, פשוט יודעים שהוא שם.
אני נעמדת מולם, מוכנה להתקפה הבאה שלהם ולהגן על עצמי שוב. אני בפרץ של אנרגיה, והפעם הם לא צריכים להתקרב אליי. אני מפתיעה אחד ומטיחה בפניו את אגרופי ובשני את רגלי בבעיטה מכוונת היטב לאזור הרגיש של הגברים. אולי אעשה אותו מסורס אבל לא באמת אכפת לי. למעשה, זה נראה לי כמו אחלה לקח בשבילם. שניהם נהדפים אחורה ועקב חוסר שווי המשקל שלהם, נופלים גם הם ברעש אדיר עם הרצפה המרוצפת.
אני נושפת את אוויר הלילה ומודה לכוחות האלו שיש לעמוד מולם. במפתיע, אני חוטפת אגרוף לפניי. אני לא מצליחה לחמוק ומתנדנדת על מקומי, מחפשת את האיזון שוב. אני נושפת ומתנשפת, החזה שלי עולה ויורד במהירות, ואני מחפשת רק דבר מה להישען עליו ולעמוד שוב על רגליי. אני מעבירה את מבטי סביב, יש רק גבר אחד, רק אחד!
לפני שאני מאבדת את שווי המשקל, אני מניפה את רגלי ובועטת בו בחוזקה- גורמת גם לו לאבד את הכרתו ונופלת על רצפת הבטון הקרה. המכה מהדהדת באוזניי, אבל הכל כל כך מטושטש. אני לא מצליחה להשאיר את עיניי פקוחות. הכל כל כך חשוך ורעש מוזר נשמע באוזניי. מציאוץ מכה בי, אני מאבדת את הכרתי. אבל אני כבר שבויה של החושך ואני מתעלפת.
תקרה לבנה, לא כל התקרות לבנות?! למה יש כאן תקרה? איפה אני בכלל? אני ממצמצת בעיניי מספר פעמים. שוכבת, אני מסיטה את מבטי מטה. גבר יושב על יד מיטתי. אני מזהה את עיניו האפורות ואת תווי פניו המוכרים- הגבר מן הבר! מציאות מכה בי בשעשוע, הגורל אכזר מידי. אני מכווצת מיד את פי וקולי אינו מרוצה כשאני אומרת, "מה אתה עושה כאן?".
"ככה מודים למי שהציל אותך?", קולו רווי ציניות ואני נלחמת בדחף לא לגלל עיניים. לעומת זאת, ללכת מכאן- אני לא שוללת את הרעיון. מתרוממת וכאב עז תוקף, אני נאנקת נופלת בחבטה על המיטה. "חטפת מכות די עזות. לא נגרם לך נזק, אבל זה בהחלט יכאב", אני נושמת ונושפת, מנסה להרגיע את עצמי ולהיזכר איך בכלל הגעתי למצב הפתאטי הזה.
הזיכרונות מכים בי כמו מפל, בזה אחר זה. עיניי מתרחבות. אני יודעת שהצלחתי לעלף את כולם, אבל גם אני איבדתי את הכרתי. יכול להיות שקרה משהו כאשר הייתי מעולפת?
אני מכוסה בשמיכה עד לצווארי ומרגישה את הבגדים מתחתייה. אני לא בטוחה בזה עד שאני שולחת את ידי וממששת אותם, נאנחת בהקלה. "האם קרה משהו בזמן שהייתי מעולפת?", אני שואלת בשקט, מביטה לעבר התקרה, לא בטוחה אם אני רוצה שהוא ישמע אותי או לא. "אני באמת לא יודע איך עשית את זה, אבל שכבת מעולפת ושבעה גברים חסונים היו מעולפים גם הם.
כשהם התעוררו, הם טענו שאת הרבצת להם עד אובדן הכרה, אבל מרוב שזה נשמע מגוחך אף אחד לא האמין להם. לקחו אותם למאסר על מנת להבין מה קרה. הם מואשמים בתקיפה, ניסיון לאונס וחבלות קשות. אומרים שניצלת בנס... אבל, רק את יודעת מה באמת קרה", הוא מסיים ברמיזה עבה, ואי אפשר לפספס את זה.
אני מושכת בכתפיי ומתחרטת על כך שפי משמיע יללה בעקבות הכאב, אומרת, "כנראה באמת היה לי מזל". 'ניסיון לאונס', אני שומעת את מילותיו בראשי. ככל הנראה באמת ניצלתי. הכנסתי את עצמי לתסבוכת, במיוחד כשניסיתי נואשות להסתיר את זהותי. מעניין לדעת מה מצאו.
"מצאו את התיק שלך, ת.ז. והפלאפון, הם שם", הוא מצביע לעבר התיק שלי שזרוק בפינת החדר, "ליסה ג'ורדון", הוא מחייך לעברי בחיוך תככן כשני מבינה שהוא גילה את זהותי, תודה לאל שהיא המזויפת. "איך אתה הגעת אליי?", אני שואלת, נועצת מבט בעיניו. חיוכו נמחק לשנייה ועולה שוב על פניו אך הפעם הוא לא אמיתי, הכיווצים לצד העין חסרים.
"מצאתי אותך שם, שוכבת על הרצפה", אני מנסה להבין מדבריו אם הוא דובר אמת או לא, אבל זה נראה הגיוני. אני לא זוכרת שהוא ידע את שמי. או שהפלאפון שלי נפל לידיו? הגיוני שהוא ישים עליי מכשיר מעקב מבלי אפילו להכיר אותי?
"ומדוע היית שם מלכתחילה?".
~~~
שבת מקסימה!
מקווה שתאהבו את הפרק.
באהבה,
וויט א'נגל.
YOU ARE READING
Over The Shoulder
Roman d'amour✯הסתיים✯ #ספר ראשון limits #ספר שני over the shoulder "ברגע זה, אני מבינה דבר אחד- אני שכבתי עם מישהו, רק שאין לי מושג מי הוא... כל הכבוד לי!" חייה של קלוואי לוונס היו רכבת הרים חסרת שליטה, כך בדיוק היא אהבה אותם. אבל טרגדיה פוקדת אותה ואין לה בריר...
