פרק 40
אני עוצמת את עיניי , זועמת וכועסת. אגרופי מוצמדים לצידי גופי וכל מה שאני רוצה ברגע זה הוא להטיח אותם בקיר, אך אני שולטת בכעסי ולא עושה זאת. פציעה כרגע לא באה בחשבון, במיוחד פציעה שטותית שעוד אגרום לעצמי בטיפשותי. העובדה שנסחפתי אחרי שגעון של רגע הכעיסה אותי. העובדה שאיבדתי אדם שאהבתי או שלמעשה הלכתי ממנו ולא בגלל משהו, זה לא נותן לי אישור למה שעשיתי.
אני הולכת, זקוקה למעט אוויר צח. כן, אני לא יכולה לבזבז את ההזדמנות הזו היום... אבל אני צריכה לנשום מעט, לנקות את המחשבות שלי ולהתמקד במטרה. האימונים שלוק נתן לי השתלמו בסוף. שכחתי מהכל תוך רגעים ספורים וחזרתי להיות מרוכזת במטרה שלשמה הגעתי. העברתי יד בשערי, מעט מסדרת או מבלגנת אותו. לא הייתי ליד מראה על מנת לוודא. הזדקפתי ונכנסתי פנימה.
נעתי בנעלי העקב שלי. צעדים מדודים אך בטוחים. גבי ישר, שפתיי פסוקות מעט ומבטי ממוקד. אך בלי שאני שמה לב, אני נתקלת בגבר גבוה ושרירי. אני מרימה את עיניי לעברו. השרירים שלו ברורים ומפחידים. המראה שלו נראה כמראה של בריון ממוצע ואני לא אתפלא לדעת אם הוא באמת כזה. כבדרך אגב, עיניי קולטות את צמיד העור שעל ידו. אני יודעת שאני צריכה להתמקד יותר על מנת להיות בטוחה אבל אני גם לא רוצה למשוך את תשומת ליבו לשווא.
לכן, החלטתי להחליק בכוונה הישר לזרועותיו. זה גרם לו להלם ולי אפשר לבחון את צמיד העור בדקדקנות. הצמיד הזה היה בדיוק מה שאני זוכרת. הבריון הבא שלי- או זה שאני עומדת להתעסק איתו בזמן הקרוב. הוא מעמיד אותי על רגליי, "את בסדר?", הוא נראה משעומם. אני יודעת שאני צריכה להשתמש בכל מה שיש לי ומחייכת אליו חיוך לקוי ומעט שיכור, "בוודאי, עם גבר כמוך איך לא אהיה בסדר?".
נראה שהפלרטטנות בקולי עושה את עבודתה נאמנה והוא מחייך לעברי. הוא מוביל אותי לעבר הכיסא הקרוב ומושיב אותי, רוכן לעברי, "מה תרצי, יקירתי?" הוא לוחש. אני מלקקת את שפתיי, לא חשבתי שהוא יהיה מעודן אבל אם זה הולך ככה, אין שום סיבה שלא אשחק ככה. הוא נראה בריון ואני נראית זונה, יכול להיות. משהו נמוך יותר מזה? ברגע זה אני ממש לא חושבת.
אני מתכופפת לעברו, נותנת לו נקודת תצפית טובה יותר ורחבה יותר על המחשוף שגם ככה די רחב, "מה שנראה לך שמתאים", אני צועקת בניסיון להתגבר על המוזיקה. הוא רק מהנהן והולך לכיוון הבר, מצאתי את המטרה שלי.
אני מביטה אחורה לעבר המיטה. הבריון שאת שמו אפילו לא טרחתי לשאול שרוע על המיטה. שכבתי איתו והרגשתי כל כך רע בנוגע לזה. כאילו בגדתי בלוק. למרות העובדה שניסיתי לשכנע את עצמי שזה למען מטרה טובה ושאפילו אני לא יודעת מה שמו וזה כמו עבודה. שום דבר לא העביר את התחושה שהרגשתי והתחושה הזו הייתה גועל עצמי ורגשות אשם שסירבו להרפות.
אך למרות כל אלו, ישבתי כרגע בחדרו של אותו בריון ששכב ונחר בקול גבוה שהרעיד את כל הבית. נאנחתי לעצמי. אני יושבת מול המחשב הנייד שמונח ברישול בסלון על השולחן שבפינת האוכל. הבית היה שני חדרים בעוד שחדר אחד היה נעול. ניסיתי לפתוח אותו! השני היה החדר שהוא ישן שם ודפק אותי כמה דקות קודם. המידע הזה חוץ מרגשות האשם והתחושה המגעילה, אינו שם דבר שיעזור להמשך שלי... לעומת זאת, המחשב שלו הוא תיבת אוצרות ובזה הייתי בטוחה.
ישבתי וניסיתי סיסמא כלשהי שתהיה הגיונית למישהו כמוהו. זה כנראה לא יהיה משהו מסובך. וכשניסיתי את הסיסמא הבנאלית של מספרים עוקבים זה לא עבד. נשארתי לבהות במסך שמבקש ממני סיסמא. הבטתי לעבר החדר. אני חושבת שגם אם אזרוק את המחשב, אפרק לו את הצורה, אוציא את הדיסק הקשיח ואברח- זה לא יעיר אותו. כרגע, לא היה לי שום חשק באמת לנסות את האופציה הזאת.
ככל הנראה עומד להיות לי לילה ארוך והתלבטתי אם ללכת לקנות קפה או להכין כאן. החלטתי לא לבזבז זמן יקר עם יציאה החוצה. מקסימום אשטוף לאחר שאסיים ואעלם כאילו מעולם לא הייתי. אבל בעיית הסיסמא נשארה בעיה. לבסוף, אחרי שלל נסיונות כושלים, זה הבזיק במוחי. הדבר הכי אידיוטי והכי חכם. פשוט מאוד. נזכרתי בשיחות שלנו וכל מה שהוא עשה זה להלל את עצמו ולהתגאות בשרירים שלו ואכן לא טעיתי, הסיסמא הייתה אכן "שרירים". כשהקלדתי והמסך סוף סוף נפתח, יכולתי לצרוח מרוב אושר.
~~~
אהובות, שבוע מקסים מלא באושר שיהיה לכם.
באהבה,
וויט א'נגל.
YOU ARE READING
Over The Shoulder
Romansa✯הסתיים✯ #ספר ראשון limits #ספר שני over the shoulder "ברגע זה, אני מבינה דבר אחד- אני שכבתי עם מישהו, רק שאין לי מושג מי הוא... כל הכבוד לי!" חייה של קלוואי לוונס היו רכבת הרים חסרת שליטה, כך בדיוק היא אהבה אותם. אבל טרגדיה פוקדת אותה ואין לה בריר...
