פרק 44
הוא מביט בי ולרגע נראה מבולבל, כאילו לא שמע את מה שאמרתי. אני מצמצת את עיניי ומביטה בו, האם באמת לא שמע את דבריי? כשאני שוקלת לשאול את שוב, הוא עונה, "הייתי בסביבה", התשובה שלו מתחמקת ואינה ישירה. אני מרימה גבה בחשד. נראה שהדבר משעשע בעיניו כי הוא מצחקק, "הייתי אצל חבר, אם את חייבת לדעת", הוא זורק לאוויר. אבל למרות הכל, החשד מכרסם בליבי. אני מחליטה להניחו בצד.
"ואיפה אני נמצאת בכלל?", אני שואלת, מנסה להתרומם שוב והפעם נזהרת ומצליחה להתיישב על המיטה. ההוא ממהר לעזור לי להשען על המסעד של המיטה. "ומי אתה בכלל?". הוא צוחק. צחוקו מתגלגל ואני מבינה עד כמה טיפשה יצאתי. אני נוקבת בו מבט חד והוא נרגע מצחוקו ואומר, "די מפחיד המבט הזה, שתדעי לך", אני פשוט מגלגלת את עיניי וממלמלת בחצי קול, "אני בטוחה".
"לשאלתך הראשונה, את נמצאת בבית שלי", הוא אומר. "ולשאלתך השנייה", הוא מושך בכתפיו וחיוך זומם עולה על פניו. זה לא מוצא חן בעיניי. "אני מניח שתצטרכי לגלות לבד". "אני ממש מרגישה שאני משחקת בחפש את המטמון", הוא נראה כמעט נרגש כשאני מרימה את עיניי לפניו ומצמיד את ידיו כשהוא אומר, "את אוהבת לשחק את זה?". "כל עוד זה לא איתך", אני עונה בציניות וזה נראה כאילו הוצאתי לו את האוויר מהמפרשים. אבל זו הייתה כל הכוונה, לא?
"אני יכולה לצאת מכאן?", אני נאנחת ומורידה את רגליי לכיוון הרצפה. "אני לא ממליץ על כך", הוא משלב את ידיו על חזהו ונעמד קרוב אליי, אבל לא עוצר בעדי. "ההמלצה שלך מעניינת לי את הזין. סליחה גם אותו לא. הוא אפילו לא עומד", אני אומר את זה בקול קפוא כשאני, אפילו, מופתעת מבחירת המילים שלי. לא הייתי תמימה, אני מודה. אבל לא נטיתי לנבל את פי.. אפילו לא ליד אנשים שסמכתי עליהם- הם היו קומץ מאוד מזערי.
לוק, הזיכרון גורם לי לשקוע במקומי ולהישאר לשבת. "אני רואה שבכל זאת ההמלצה שלי מעניינת אותך", הוא אומר בחיוך מרוצה ואני מבינה שאני עדיין יושבת. אני נעמדת מיד וכאב תוקף אותי אבל אני מתעלמת ממנו וזוקרת את צווארי בגאווה. מתהלכת באיטיות ברחבי הבית ומעמידה פנים כאילו סקרנית ומתפעלת כשלמעשה כל גופי שרוי בכאב. אני מתחילה להתחרט על העובדה שקמתי מהמיטה, למרות שהוא אמר לי אחרת. זא. הגאווה שלי שלא נתנה לי להמשיך ולשבת במקומי. אותה גאווה היא זו שתעביר לך את הכאב, מוחי גוער בי.
אבל בכנות? אני לא יכולה לחזור עכשיו ולהודות בטעותי ולכן אני ממשיכה ללכת לעבר יעד לא ידוע. אני נאנחת ומוצאת את הדלת. אני צריכה לצאת מכאן, אבל התיק שלי נמצא בחדר... אני צריכה אותו על מנת לשלם למונית כי כל דרך אחרת לחזור למלון שלי אינה עולה כרגע על הדעת. בשריקת אוויר רועשת שאינה מרוצה, אני חוזרת לחדר ומתכופפת לתיק, נושכת את שפתי על מנת לא לפלוט את צרחת הכאב העומדת על קצת לשוני.
"לעזאזל! זה כל כך מפגר", אני אומרת בלחש וזורקת את התיק על כתפי וחוזרת את כל הדרך שעשיתי. עכשיו אני באמת יכולה ללכת מכאן. לפני שאני מספיקה לפתוח את הדלת ולהיעלם כאילו מעולם לא הייתי קיימת, הוא מחזיק את ידי ומסובב אותי לעברו, "אנחנו ניפגש שוב", הוא אומר בטוח במילותיו. אני משתחררת מאחיזתו, "אני מעדיפה שלא", חיוך מנצח נשאר על פניי בזמן שאני טורקת את הדלת ומשאירה אותו מאחוריה.
אני כואבת בכל גופי, אבל משתדלת ככל יכולתי להעלים את זה מעיניי כל. אני מורידה את עיניי לקרקע, כאילו גרגירי החול על רצפת המעלית הינם גילוי מרעיש. אני מנסה לא למשוך תשומת לב מיותרת ומתחמקת בחדרי במהירות שגופי מתיר לי. אני נשכבת על המיטה, עייפה, עוצמת את עיניי מעט. לא יהיה לי זמן רב, אבל עליי לנסות, לפחות, להעביר את הכאב. אני מניחה שמשככי כאבים יעשו את עבודתם ואני בטוחה שארזתי כמה תרופות בתיק שלי.
הבטחתי לעצמי בליבי שאכתוב ללוק.
לאחר שני כדורים של משככי כאבים, כוס מים ומנוחה קצרה, הרגשתי טוב יותר. התיישבתי על מנת לקיים את ההבטחה אשר הבטחתי לעצמי וכתבתי ללוק.
"לוק אהובי,
אני כותבת לך כי אני לא רוצה שתדאג לי.. ואולי קצת בשביל עצמי. אני רוצה שתדע שהענקת לי המון מהידע שלך, ואימנת אותי היטב. אני מודה לך על כך. אני מודה לך על כל הידע שצברתי בזכותך, הוא משמש אותי היטב. זוהי הבטחתי אלייך, ששום דבר ממה שלימדת אותי אינו הולך לחינם, אני משתמשת בו. לא יצא לי לומר לך את זה ואני מתנצלת, אז בכל זאת רציתי שתדע שאני סומכת עלייך. היית בין האנשים היחידים שהיו תחת הקטגוריה הזו.
יוצא לי להיזכר בך כרגע, הייתי רוצה שתהיה פה... אפילו אם זה רק לרגע, על מנת לנחם ולדעת שיש מישהו לסמוך עליו. אם היית כאן, כנראה שלא הייתי מסוגלת לעשות דבר כי היית מונע ממני. אולי בגלל דאגה או כל סיבה אחרת שלך. דווקא העובדה הזו, להעז ולצאת החוצה, לנסות ולא לפחד, זה מה שהוביל אותי לאן שרציתי.
אני מודה לך על הידע ומתגעגעת אלייך. למרות כל אלו, אני שמחה שאני עושה זאת לבדי. זה משהו שרציתי לעשות, ובזכותך ניתנה לי הזדמנות. אני פשוט רוצה להודות לך על הכל, ומבקשת ממך לא לחפש אותי. אני בסדר גמור ובדרך להשיג את מטרתי. אל תדאג לי, אני אנסה לשלוח לך מידי פעם עדכון על מצבי. אם לא תרצה אבין זאת..
קלוואי לוונס."
~~~~
מכתבים זה דבר שאני ממש אוהבת לעשות!
באהבה,
וויט א'נגל.
YOU ARE READING
Over The Shoulder
Storie d'amore✯הסתיים✯ #ספר ראשון limits #ספר שני over the shoulder "ברגע זה, אני מבינה דבר אחד- אני שכבתי עם מישהו, רק שאין לי מושג מי הוא... כל הכבוד לי!" חייה של קלוואי לוונס היו רכבת הרים חסרת שליטה, כך בדיוק היא אהבה אותם. אבל טרגדיה פוקדת אותה ואין לה בריר...
