פרק 41
אני שומעת את המיטה חורקת ואני קופאת במקומי. מבטי חולף במהירות שיא בין המסדרון ולבין המחשב הלוך ושוב, אני שוקלת האם לברוח או להעמיד פנים?
אני מחדדת את שמעתי ומקשיבה בשקט, מנסה לדעת מה מצבו כרגע, האם הוא התרומם מהמיטה? האם הוא כבר צועד לכיווני? אני מנסה להעריך ומחליטה לסגור את המחשב. אם המחשב פתוח לרווחה, בשום מצב זה לא יתקבל בברכה.
אני מקשיבה שוב וכשאני לא שומעת שום רעש נוסף, אני מחליטה לבדוק את העניין וצועדת על קצות האצבעות בצעדים איטיים, מתקרבת לעבר החדר, מקווה בכל לבי שהוא לא עורב לי באחת הפינות החשכות. לבי מאיץ עם כל צעד שלי, וכפות ידי מתחילות להזיע, אני לחוצה ומפחדת והעובדה שאני יודעת את זה, לא גורמת לי להירגע. אפילו השינון העצמי להירגע והתזכורת שאני יודעת להילחם לא באמת עוזרים.
ככל שהתקרבתי יותר כך לבי הלם במרץ עד שכל מה שהצלחתי לשמוע זה את הלימות ליבי. אני נכנסת באטיות לחדר ובבת אחת נרגעת. הוא ישן על בטנו ואני גם מסוגלת לשמוע את הנחירות הרמות שלו שמעוממות מעט על ידי הכרית. אני נאנחת בהקלה, ומבינה לאחר מכאן שהקול שיצא מפי נשמע די ברור. אני ממהרת לכסות את פי לפי אינסטינקט ומבינה לאחר מכאן עד כמה אידיוטי זה, הקול נשמע- ואת הנעשה אין להשיב.
אני מביטה בפחד לעבר המיטה אך נראה שחוץ מאשר העובדה שהוא התהפך על צידו, הוא נראה שקוע בשנתו. אני חוזרת בצעדים מהירים ושקטים לסלון, מתקתקת את הסיסמא ומדליקה את המחשב. כל מה שאני זקוקה עכשיו זה זמן ואולי שירים, אבל אני לא מסתכנת בכך ומתחילה לעיין. יש לו אלפי תיקיות ובתוכן גם אלפי תיקיות, איך אני עומדת למצוא את מה שאני זקוקה לו?
אני מתנשפת ונכנסת אל האינטרנט. אולי האימייל שלו יתן לי כיוון? אני מביטה על הדף בזמן שהוא נטען ומקווה בכל ליבי שהוא לא יבקש סיסמא, אבל תקוותיי הולכת לפח כשהוא מבקש ממני סיסמא. אני נאנחת ומביטה, "אין סיכוי", אני מלמלת לעצמי בשקט ומביטה לעבר המסך. אני מרימה גבה, "יש סיכוי?".
אני מביטה לעבר המסך שוב ומחליטה לקחת את הסיכון ולהקליד, לוקחת נשימה עמוקה ולוחצת אנטר. בניגוד לציפיותיי- הנעילה משתחררת. אני מגלגלת את עיניי, אני לא מאמינה שסיסמא שלו כפולה גם למחשב וגם לאימייל. אני נושפת החוצה. אני חייבת למצוא מידע שימושי. אני מביטה לעבר האימייל, קודם כל- מה אפשר לחפש?
עשרים ושלוש הודעות חדשות מביטות לעברי מהמחשב. טיוטות, חשוב, דואר יוצא... אני מביטה לעבר הסימניות שמופיעות זו לאחר זו. עיניי חולפות במהירות לאחר כל אותם הדברים ונעצרות בפתאומיות על דבר שלא שמתי לב אליו בהתחלה, אבל מופיע בבירור כמשהו שאולי יעזור לי- רשימת אנשי הקשר.
אני מתחילה לצלם את התמונות שלהם ולהקליד את הרשימה של אנשי הקשר. לכולם יש שמות מוזרים- ככל הנראה כינויים, והתמונות שלהם מוזרות גם. אני עדיין מקווה שזה שזה יתן לי כיוון, או משהו דומה.
אני מביטה לעבר החדר, להוטה כבר לצאת מכאן. אני מרגישה כאילו אני מודעת לעבודה שאני צועדת על הגבול ולא ממהרת לצאת ממנו, כמו עכבר שנלכד לגבינה, אפילו עם מעל ראשו מרחפת המלכודת. אין לי ברירה אני חייבת לעשות את זה. אני ממשיכה לתקתק במחשב בקצב, להוציא תמונות ולצלם. לאחר שאני חושבת שזה יהיה שימושי, אני נכנסת למייל שלו דרך הפלאפון הנייד שלי, ומוודאת למחוק את כל העקבות על מנת שלא יוכל להתחקות.
עכשיו, יש לי זמן למצוא דברים אחרים..... או שלא?העיניים שלי מתרחבות בדאגה כשאני מביטה לעבר החדר. הרעש ברור- חריקת של מיטה. אני יושבת בשקט ומחכה להמשך. חריקה נוספת, הפעם קטנה יותר. אני סוגרת הכל ומכבה את המחשב, שומעת היטב את החיפוש אחר נעליים ובמיוחד את הקללות הנשמעות לאחר מכאן. אני מזדרזת לקחת את הז'קט שלי ומחפשת את הנעליים. לוקח לי כמה שניות על מנת להיזכר שהן בחדר ואני מקללת את עצמי בלב על כך שלא לקחתי אותן.
אני חייבת לצאת מכאן ודחוף. אני שומעת את קולו מהחדר כשהוא קורא בקול, "תודה לאל, סוף סוף", כנראה שהוא מצא את הנעליים שלו. זה הזמן בו אני צריכה לצאת מכאן. אני לוקחת את הכפכפים שנמצאים בכניסה, שהם כמובן לא הנעליים שלי. אבל לפחות יש לי נעליים. אני לוקחת אותם ומסובבת את המפתח בשקט. אני צריכה לעשות את זה בזריזות. אני שומעת את הצעדים מתקרבים, אבל על פי עיתוי מדיוק המפתח נתקע ואני מביטה בו בפחד.
אני תקועה כאן?
~~~
אני מתנצלת מראש על העלה המאוחרת, היה לי זמן עמוס לאחרונה.
באהבה,
וויט א'נגל.
YOU ARE READING
Over The Shoulder
Romance✯הסתיים✯ #ספר ראשון limits #ספר שני over the shoulder "ברגע זה, אני מבינה דבר אחד- אני שכבתי עם מישהו, רק שאין לי מושג מי הוא... כל הכבוד לי!" חייה של קלוואי לוונס היו רכבת הרים חסרת שליטה, כך בדיוק היא אהבה אותם. אבל טרגדיה פוקדת אותה ואין לה בריר...
