פרק 36
אני מניחה תיק ומקפלת לתוכו בגדים זרוקים. ז'קט שחור וכובע בייסבול שחור, חולצה כחולה ושחורה וגינסים כהים, אני לוקחת גם ג'קט אפור ליתר ביטחון. אני סוגרת את התיק ומחליקה אותו תחת המיטה. היציאה שלי תהיה עוד שני לילות, עד אז יהיה לי מספיק זמן להיזכר מה אני אמורה להכניס פנימה. את המחברת, לבנתיים, אני מחליטה להסתיר מתחת למזרן והתיק מוסתר מתחת למיטה. אני יורדת למטה. הארוחה מכוסה, אך לוק לא נראה באזור ואני תוהה לאן הוא הלך. הריח המגרה של האוכל מכניע אותי ואני מחליטה לדחות לאחר כך את החיפוש אחריו.
לבסוף אני שומעת את קולו ואז את צעדיו כשהוא פותח את הדלת ונכנס מהחצר הרחבה. הוא נראה מופתע לרגע לראות אותי ונעמד ללא תזוזה בזמן שאני מביטה בו בעיניים רחבות שהמזלג עוד בדרך לפי, אני מניחה אותו בעדינות ומחייכת לעברו. הוא מחזיר חיוך ומצביע לעבר הפלאפון שמוצמד לאוזנו, "נדבר עוד מעט". אני מהנהנת וחוזר לצלחת שלי בעוד הוא יוצא החוצה להמשיך לדבר. מאחר ואני סיימתי לאכול ולוק עדיין לא חזר, אני מתיישבת מול מסך הטלוויזיה ומחפשת משהו מעניין לראות. לבסוף אני מוצאת פרק של, 'דוקטור הו'.
לוק נכנס פנימה לאחר בערך רבע שעה ומביט לעברי, "הולכים להתאמן?". אני מעיפה בו מבט מהיר וחוזרת לטלוויזיה על מנת לא לפספס שום דקה. כמה שזה נמשך זה מותח יותר. "לא", אני עונה כמעט אוטומטית, בלי להזיז את מבטי. "לא?", הוא נשמע מזועזע כאילו הרגע הטלתי פצצה על אזור רחב בעולם ולא סיפרתי לו את הבשורה. אני מעיפה לעברו חצי מבט כועס וחוזרת למבט המהופנט ששקוע בסדרה, "היי, אל תאשים אותי. אם היית פה לפני רבע שעה כנראה שהייתי באה איתך, לא עכשיו".
"כן בטח, רק, מה ההבדל בין עכשיו ללפני כן?", הוא מרים גבה בשאלה. אני מחייכת אליו בזחיחות, "לפני כן הייתי משעוממת, כרגע מצאתי משהו מעניין". "רגע שאני אבין, אני המקור להפגת השעמום שלך?", הוא מביט בי בספקנות. אני מחייכת אליו חיוך קונדוסי וקורצת, "בוודאי". הוא פשוט בוהה בי בהלם, ממצמץ מספר פעמים, כאילו שאם הוא יעשה זאת אעלם באורח פלא, אך לצערו אני עדיין שם כל פעם כשהוא פותח את עיניו.
אני ממשיכה לחייך לעברו והוא עובר מהמום למזועזע ולמיואש לבסוף. הוא מתיישב לצידי ורואה ביחד איתי את הסדרה. אני מחייכת בסוד וממשיכה לצפות איתו יחד. "רגע תזכירי לי מי זו שוב?", לוק שואל. הוא לא רק ראה איתי אלא גם ממש התעניין והסתקרן. בסוף זה יסתיים בזה שהוא יתמכר יותר ממני. אני מחייכת ומסבירה לו שוב. "אלוהים, זה ממש טוב", אני מחייכת חיוך מיודע כשהוא אומר זאת וצציינת, "אני יודעת". לבסוף, אני נעמדת ומושכת אותו לעברי, "אז בוא נלך לטייל". הוא עומד צמוד אליי, ידו על גבי מצמידה אותי יותר אליו ואני מביטה לעיניו הבוערות. אנחנו עומדים כך, אחד מול השני.
אני תוהה האם מה שאני רוצה זה באמת ללכת ממנו? לא לראות שוב את עיניו התכולות שמביטות לעברי בכזה רגש שכנראה לעולם לא אוכל למצוא מישהו דומה לו. עיניו היפות, שערו הפרוע, ידיו החזקות שמחזיקות בי. האם אני באמת יכולה להשאיר את כל זה מאחור? "לאן את רוצה ללכת?", הוא שואל ואני מביטה בו. אני רוצה לומר, 'לכל מקום שאתה נמצא בו', אך לבסוף שואלת, "מה לגבי פארק שעשועים?".
הוא מחייך בהסכמה, מסובב אותי ומניח את ידו על כתפי, "נלל לאן שתרצי". אני מרגישה את הלב שלי מאיץ, הרגש ממלא אותי ללא שום אזהרה ואני מרגישה כמו גלידה תחת השמש- נמסה תחת מילותיו היפות. אנחנו הולכים כך שידו על כתפי ולרגע אני מרגישה כאילו אנחנו ידידים. אני רוצה להשוויץ בחבר, אבל בעיקר להנות מהזמן הדי צפוף שנשאר לנו יחד. הוא לא יודע על כך ואיכשהו זה קשה יותר וכואב יותר.
אני משחילה את ידו לשלי, מרגישה את החום שלו ואת הקרבה שלו. אני כל כך רוצה להתקרב אליו יותר, להיות חבוקה בזרועותיו. אני לידו אבל אני מרגישה רחוקה. כאילו הסוד שאני מסתירה ממנו מרחיק אותי אלפי קילומטרים ואני מנסה כל כך להתקרב. אני לו להוביל אותי לעבר המכונית ומביטה בו, חוקקת את מראו כמו תמונה ממסוגרת בראשי.
~~~~
תהנו!
סופ"ש מקסים שיהיה לכולכם!
ואיך נשמע לכם שני וחמישי שהפרקים יעלו קבוע?
באהבה,
וויט א'נגל.
YOU ARE READING
Over The Shoulder
Romance✯הסתיים✯ #ספר ראשון limits #ספר שני over the shoulder "ברגע זה, אני מבינה דבר אחד- אני שכבתי עם מישהו, רק שאין לי מושג מי הוא... כל הכבוד לי!" חייה של קלוואי לוונס היו רכבת הרים חסרת שליטה, כך בדיוק היא אהבה אותם. אבל טרגדיה פוקדת אותה ואין לה בריר...
