Over The Shoulder

פרק 15

פרק 15

"אנחנו מתקרבים", הנהג מכריז ואני מבינה שהגיע הזמן למשחק שלי. אני נשכבת על המיטה. "זה יעבור מהר", לוק אומר לי בחיוך ואני משיבה חיוך בחזרה ועוצמת את עיניי. אני כבר מחכה לרגע שבו אני אפתח אותם ואדע שהכל באמת מאחוריי. אני מקווה שלא יהיו שום מכשולים והכל יעבור היטב. אני מרגישה את המחט נכנסת לעורקי ואז לאחר מכאן צעקות וצרחות והכל מיטשטש. באיזשהו רגע גופי מרפה ואני מאבדת את הכרתי.

אני מתעוררת, כאב חד חוצה את גופי ואני מעפפת בעיניי למול האור החזק המסנוור אותי. איפה אני נמצאת? עליי לרכז את האנרגיה שלי ולחשוב. הרי התשובה נמצאת אצלי, אני רק צריכה להוציא אותה החוצה, לתת למידע לזרום בראשי ולהגיע להכרתי.
אוכל בוודאי להיעזר באחרים אך אם אוכל שלא המצב יהיה וודאי טוב יותר. אני לא אראה מבולבלת וחסרת כיוון, אלא ממוקדת, בטוחה בעצמי, בעלת נוכחות וחוזק.
וכך לא אפול לשום טכניקה זולה ונפילה בפח.

לאחר דקות ארוכות, לפחות כך אני מניחה, כי לצערי לא הייתה לי שום מדד על מנת לאמת את מחשבותיי, אני מבינה איפה אני נזכרת ורגשות מעורבים עולים בי לגבי גורלי. ללא ספק קרה מה שאמור היה לקרות, אך אם נחלנו הצלחה או כישלון אני לא יודעת עדיין. המתיחות הזו גורמת לקצוות עצבים הרופפים שלי לגרום לי לצאת מדעתי כמעט. אני יודעת שאין סיבה שזה יקרה, אבל החוסר ידיעה הוא דבר שיכול לגרום לכל אדם נורמלי להשתגע, ואני רוצה את תשובתי.

אני מביטה סביב ומבינה כי הגעתי לבית של לוק, אני מניחה שזמן רב עבר. אבל ממה? ואיך נגמר לבסוף המצב?  אין בידי את התשובות לשאלות אלו ואני באמת רוצה אותן. הלב הפועם שלי וכפות ידיי המזיעות מעידות עד כמה לחוצה אני ולא אדע להגיב אם באמת משהו קורה ואם אצא באמצע ואיקלע לקטטה מסויימת שאני הנושא בה? ואגרום לחוסר אמינות וכאוס? אני לא רוצה לעשות את זה. לא רוצה להיות כפוית טובה לאנשים שעזרו לי.

אך בגלל שהדבר יותר מידי מטריד את מחשבותי ועל אף העייפות הגוברת והגואה והרצון העז שלי להתחפר מתחת לשמיכות ופשוט להירדם אני מחליטה לקחת סיכון עז ולצאת מחוץ לחדרי. אם ההחלטה הזו הייתה גרועה או לא, אני ככל הנראה אדע בקרוב. אני לוקחת נשימה עמוקה ויודעת שאני לוקחת סיכון אבל אני עושה זאת בכל זאת ויוצאת מחוץ לחדרי. אני מנסה להקשיב ונושמת עמוק כשאני מבינה שככל הנראה אין אף אחד בבית. אם אני לא טועה, הרעש היחיד שאני שומעת זה טלוויזיה דלוקה, ושום דבר מעבר.

אני הולכת בצעדים הססנים לעבר הסלון והמראה שאני רואה גורם לי לגחך במעט. לוק נרדם על הספה. רגליו נופלות מקצה הספה וידו הפילה את קערת הפופקורן ופיזרה אותה על הרצפה. אני מחייכת למראה הישנוני שלו והשיער המבולגן על פניו. הוא נראה כה נחמד, כמו ילד שהלך לאיבוד. אני מתחילה לסדר את המקום. מרימה את הפופקורן מהרצפה ומתחילה להבין שהמקום יצטרך שטיפה רצינית. אני מסדרת את לוק שמתברר לצערי קצת כבד ומכסה אותו.

אני זורקת את כל הזבל ומניחה את הכלים בכיור, בהבטחה לעצמי שאשטוף אחר כך. אני נושכת את שפתיי ולוקחת את הפלאפון ומחברת לאזניות. אני מניחה בכיסי ומתחילה לשטוף את הבית ומזמזמת את השירים שמתנגנים באוזניי. אני מתחילה לגרוף את המים בסדר מופתי, ולשאוף לאפי את הניחוח הטוב והרענן של החומר ניקוי. הוא למעשה ממש טוב גורם לכל הבית להריח טוב. אני מחייכת ורוקדת בין משיכה אחת לשנייה, ואני באמת נהנת מזה. עד שלבסוף אני מוצאת את עצמי מניחה את המגב בצד ופשוט רוקדת לצלילי המוזיקה המתנגנת.

אבל לצערי הרב זה לא נמשך זמן רב מידי כי אני מחליקה היטב ונופלת הישר על ישבני וקולטת את לוק צופה בי. הובכתי עד עמקי נשמתי ובנוסף אני לא יודעת כמה זמן הוא צפה בי וכתוצאה מכך אני מובכת יותר. מי יודע עד כמה הוא ראה את הריקודים המסחררים שלי שחשבתי שאף אחד לא ראה אבל למעשה הוא צפה מהצד??? "את יודעת שאת מתוקה ממש?", הוא שואל פתאום ואני מרגישה איך הדם עולה ללחיי. אני מסמיקה עמוקות. הוא לא היה צריך להגיד את זה! זה לא גורם לי להרגיש טוב יותר.

מביכנ אותי העובדה שאני מנסה להסתיר את כל הנפילות שלי והוא בעצם מציג אותם לרווחה בלי להסתיר. אני לא רוצה שהוא יראה אותי כך. אני באמת לא יודעת מדוע זה כה מציק לי כי למעשה זה לא אמור באמת. אני מניחה שעקב העבודה שאני מכירה איתו והוא אינו בן אדם זר שאני נתקלת בו ברחוב, שזה משפיע עליי ועל היכולת שלי פשוט להתעלם. אני באמת מסוגלת לעבור הלאה, או לא לייחס לכך חשיבות כלשהי, לחייך כאילו דבר לא קרה, ואף אחד לא ראה.

"אני...אמ...כ-ן", אני מגמגמת, מעוניינת לברוח מכאן או שאולי האדמה תפער את פיה ותבלע אותי. אבל זה לא קרה לאף אחד לפניי אז ככל הנראה שזה לא יקרה לי. לא אקווה לדבר שהוא רק חלום של כל אדם הנקלע למבוכה.