Over The Shoulder

פרק 8

פרק 8

העיניים שלי נפערות מיד, והיא נעמדת מולי. היא לוחצת בחוזקה את ידיי, אבל קולה קר ומוחשב, "תיכנסי עכשיו, אל תצאי עד שאני אגיד לך". אני מהנהנת והיא סוגרת את הווילון. אני לא מסוגלת להירגע, הלב שלי פועם במהירות מטורפת ואני לא מסוגלת לנשום. אני מהלכת מצד לצד בתא הקטן ומרגישה כאילו נשללה ממני הזכות לנשום. הכל סביבי מחניק כל כך, התא הקטן מרגיש כאילו הוא נסגר עליי יותר ויותר. מרגע לרגע הכל נראה מפחיד יותר, ומרעיד יותר. ואז לאחר כמה דקות- נדחפת לתא שלי מוכרת מן החנות, היא מביטה לעברי ואומרת, "קדימה, בואי נחליף בגדים, ובואי נעשה זאת מהר".

אני מעלה גבה בשאלה אבל מחליטה לא לומר כלום, כי ככל הנראה זו אמה שחשבה על זה והאמת שאני חושבת שזה ממש רעיון טוב. אנו מחליפות בזריזות את הבגדים, והיא נותנת לי משקפיים ולוקחת בעצמה משקפי שמש וצעיף ומנסה לכסות את עצמה. "תצאי אחרי", היא אומרת בשקט ואני מהנהנת לעברה. לפני שהיא יוצאת היא מסתובבת לכברי ואומרת, "תגידי לחברה שלך תודה", היא לוחשת ויוצאת ולי אין אפילו זמן להבין מה כוונתה. ככל הנראה אני אצטרך לשאול את אמה מה כוונתה.

אני ממשיכה להיות לחוצה כל כך, ומקווה בלבי כי אני אצא מכאן במהירות המרבית כי אני לא מסוגלת לסבול את זה- את החוסר אונים, וחוסר הידע, אבל אני סומכת על אמה. אולי מזה המון זמן אני באמת ובתמים סומכת על מישהו. היא נכנסת לאחר כמה זמן, שאני לא יודעת במדיוק כי לא בדקתי או ספרתי, אבל זה מרגיש כאילו זמן רק עבר, למרות שאני לא בטוחה שזה כך. כשאת לחוצה או חסרת סבלנות כל דקה נראית כנמשכת לנצח. "בואי, קדימה, אנחנו צריכות ללכת", היא לוקחת את ידי בתוך ידה ולוחצת אותה בחוזקה ומובילה אותי החוצה. למעשה אנחנו הולכות במהירות- כמעט רצות.

היא לוקחת אותי בזריזות ומובילה אותי ביעילות ליד אנשים בלי שאף אחד לא יעיף בנו מבט שני. תוך דקות מעטות אנחנו נמצאים כבר בחנייה, היא בודקת את הסביבה ובוחנת אותה וכשהיא בטוחה כי אין גורם מאיים היא מובילה אותי ומכניסה אותי בזריזות לרכב. "תשארי למטה", היא לוחשת, "שלא יראו אותך". אני מהנהנת בלי לשאול שאלות ונשכבת על המושב בתקווה שכך באמת לא רואים אותי. היא נוהגת במהירות המותרת, עוצרת מתי שצריך ונראית רגועה וניחוחה ואני באמת לא יודעת איך היא מצליחה לעשות זאת, בזמן שאני כל כך לחוצה.

אני מבינה מדוע היא עושה זאת, זה גם הגיוני אם מביטים על זה. היא לא רוצה לעורר איזשהי סיבה לעצור אותה כי אם יעצרו אותה ויראו אותי זה יעלה שאלות, שאף אחד מאיתנו לא רוצה לענות עליהן. היא עוצרת לבסוף ואני מסיקה שהגענו לחנייה בביתו של לוק אבל אני לא מעזה להרים את ראשי ולהביט סביב, שמה אני טועה. "בואי נצא", היא אומרת ואני מבינה כי הגענו ליעדנו. אני מקפצת החוצה ורצה לדלת, הפחד עדיין זורם בכל נים ובכל ווריד בגופי וכל מה שאני רוצה זה להסתתר שוב.

הנקישות הרמות על הדלת גורמת לדלת להיפתח במהרה בזמן שלוק עומד עם מבט שואל על פניו אבל אני רק דוחפת אותו מדרכי ונכנסת פנימה, אני רוצה להרגיש מוגנת אפילו למעט זמן. אבל כשאני נכנסת פנימה אני רואה שני גברים נוספים חוץ מאש ואני בהחלט לא יודעת מה לעשות עם עצמי. אני מביטה לעברם והם מביטים בי בחזרה, אבל לפני שאני מספיקה להתנצל ולברוח משם אני שומעת קריאה נרגשת מאחוריי, "ג'ס, מייק", זה קולה של אמה. זאת אני יודעת בוודאות לפני שהיא עוקפת אותי ורצה לזרועותיהם של שני הבחורים.

הם מחבקים אותה, מעט בחטף, בגלל מבטו של אש שנח עליהם וכל הנראה מפני הכבוד אליו, היא רק מחייכת לעברם בחום. לבסוף היא פונה לעברי, "תכירי אלה מייקל וג'ס", אני רק מהנהנת לעברם בחטף אפילו לא שמה לב. אני רק רוצה ללכת למקום אחר, למקום רחוק מכולם, למקום מוגן אבל לפני שאני מספיקה לברוח, יד חזקה מחזיקה בידי וכשאני מרימה את מבטי אני רואה את לוק מולי, פניו מודאגות למרות שעל שפתיו מגיח חיוך קטן. הוא מביט לעברי ולא אומר דבר, רק גורר אותי יחד איתו לפני שהוא אומר לשאר שנחזור בקרוב.

אף אחד לא אומר דבר והם מהנהנים לעברו וחוזרים לדבר ביניהם. הם לא נועצים מבטים או גורמים לי להרגיש חוסר נוחות ואני באמת מודה על כך. הוא רק מוביל אותי החוצה וסוגר מאחוריו את הדלת של החצר. אני עוטפת את עצמי למרות שחם כל כך, אבל אני מרגישה קור ורעד עוטף את כולי ואני רק רוצה לברוח. אני מביטה לכל עבר מחפשת אחר האנשים הבאים שרודפים אחריי. ואז אני מרגישה את ידיו של לוק על פניי, הוא מפנה את מבטי לעברו ורוגע נשקף על פניו. זה גורם לי להיות מושפעת מכך גם, "אל תדאגי, הכל יהיה בסדר, את רק צריכה למות".

~~~
מתנצלת מראש על הדלאיי, הוואטפד התחרפן והקליטה כאן זוועתית.
תהנו ושיסתיים מהר השבוע.