שבוע לאחר מכן
יום השנה למותו של אבי, הוא היום הקשה ביותר בשבילי בשנה.
אבי היה האדם החשוב לי ביותר.
היחיד שהבין אותי, תמך בי, אהב אותי, עזר לי והיה לצידי לא משנה מה.
המוות שלו היה הדבר הכי כואב שחוויתי בחיי, יותר מכל מכה, יותר מכל מקרה או תקופה בחיי.
הוא היה האור שלי וברגע שהלך החושך נחת עליי.
בכל שנה מחדש מאז היותי בת שש עשרה הייתי מגיעה אל קברו ויושבת במשך שעות על האדמה שמתחתה היה קבור.
הייתי מדברת אליו ומעמידה פנים שהוא לידי, שומע אותי, מקשיב לי.
הצחוק שלו לעולם לא יצא מראשי.
החיוך שלו לא יצא ממוחי ומזכרונותיי לעולם.
הוא תמיד ישאר חקוק בגופי כאילו החיים ממשיכים והוא עדיין חלק מהם.
כאילו הוא עדיין מתבגר ומזדקן לאט לאט כמו שהטבע עושה לשאר היצורים החיים.
"בדיוק כמו בכל שנה אני אשב פה במשך כמה שעות ואעמיד פנים שאתה לצידי." אמרתי בקול חנוק מדמעות, אך לא נתתי להן לצאת עדיין.
"אני מתגעגעת אליך. מתגעגעת בכל יום ויום כמו שאתה כבר יודע כי המילים האלה יוצאות ממני בכל שנה מחדש." אמרתי בצער וחיבקתי את רגליי.
"אף אחד מעולם לא הבין אותי כמוך. לא ידע עליי כל כך הרבה כמו שאתה ידעת ויודע עכשיו לא במודע." הוספתי ונשפתי בכבדות כדי לא לבכות אף לא לרגע.
מלחמה אבודה מראש.
"אני צריכה אותך לצידי. צריכה אותך כדי להניח על הכתף שלך את הראש ולבכות. אני צריכה לראות אותך כועס עליי שאני מעזה לבכות ובעיקר אני צריכה לראות אותך מנסה לשמח אותי ולגרום לי לצחוק."
כאן דמעותיי כבר פרצו בעיניי ואני כבר לא ריסנתי אותן. נתתי להן לזלוג ולגופי להשתחרר מהכובד שלו הן גרמו.
"מאז שאמא הלכה החיים הרבה יותר פשוטים וקלים. אני אמשיך לספר לך על זה בכל שנה כי, זה הדבר שמשמח אותי כבר כמה שנים ברציפות. זה הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים. להשתחרר ממנה ובעיקר ממנו. אני לא יודעת לאן החיים יובילו אותי בסופו של דבר, אני מקווה שלמקום טוב. שאחרי כל מה שקרה אזכה למשהו מאושר וחיובי. משהו שיגרום ללב שלי לפעום בשלווה ולי לפרוח בכל יום ויום ולחיות למען משהו. למען מישהו."
במשך דקות ספורות לאחר שסיימתי פסקת דברים נוספת, שתקתי. חשבתי על מה היה קורה אם החיים שלי לא היו הולכים במסלול שבו הלכו.
האם אבי היה בחיים?
הצלקות בגבי היו נעלמות, אך היו מתחלפות בחדשות? הייתי מתחזקת מהחיים בדיוק כמו עכשיו?
הייתי כבר חיה את חיי השלווים והשמחים או שהייתי סובלת יותר ממה שכבר סבלתי? אם זה אפשרי בכלל...
הגשם החל לטפטף וזה היה מאוד צפוי בהתחשב בכך שהיינו באמצע החורף.
לא הפריע לי להירטב עד עצמותיי, לא הפריע לי הקור ובטח שלא הפריע לי שאהיה חולה.
התחושה של לשבת קרוב ככל האפשר לאבי גרמה לי להיות רגועה ומאושרת.
YOU ARE READING
𝗛𝗲𝗿 𝗗𝗲𝘃𝗶𝗹
Romanceהוא השטן בהתגלמותו. הדבר היחיד שעובר לו בראש זה המאפיה שברשותו, והבחורות שבין רגליהן יעבור בלילה באגרסיביות שבה אין אפילו לא שבריר של רחמים. הקרירות שלו, האדישות, חוסר ההתחשבות והחוכמה שלו הם אלה שגרמו לו להיות מי שהוא. השטן של לוס אנג'לס, פארקר מור...
