Eden

פרק 6- A

ככה אנחנו בנויים, אוהבים לרדוף אחרי מה שבלתי אפשרי להשיג.
לא כי זה מה שאנחנו רוצים, הרי בשניה שהוא יהיה שלנו נשחרר אותו. אלא כי זה משהו שאין לאף אחד.
יש דברים שהיינו מזמן זורקים אם לא הפחד, שמישהו אחר ירים אותם. ככה גם את-
אם לא היה אכפת לי שבסופו של דבר מישהו אחר יגרום לך להיות נאמנה, להיות רצינית, מזמן לא הייתי חוזר אלייך.
נכון, אנחנו לא ביחד ולמען האמת, אני זה שעזב אותך, אבל את יודעת בדיוק כמוני שאני תמיד אשאר שם בשבילך, ואם עוד חודשיים שוב תתקשרי באמצע הלילה, שיכורה ומוצפת געגועים, אני אדאג להחזיר אותך הביתה, אבל עכשיו אין לי מה לחפש איתך.
רציתי להרגיש לשנייה אחת אחרונה שאת שוב שלי, שאני עוד יכול להשיג אותך אם אני רוצה, ובשנייה שנתת לי אור ירוק, שאני יכול להמשיך ושאת רוצה אותי, החלטתי לקחת צעד אחורה.
הרי מי את שתתחילי להתגעגע פעם בחצי שנה? הרי אני מצב קיים ואת היסטוריה מתמשכת.

נעצרתי במקום שלי, וקראתי שוב ושוב את ההודעה.
די, נמאס לי מהמשחק המפגר הזה, שילך להזדיין, הוא חושב שהוא מפחיד אותי? טוב, קצת. אבל זין עליו.
בפעם האחרונה שבדקתי, החיים שלי זה לא שקרניות קטנות, והוא לא A, אז שיירגע עם ההודעות שלו.
מחקתי את ההודעה, חבל שאני לא יכולה למחוק אותה מהראש שלי.
יצאתי מהמלון, ולקחתי אוטובוס הביתה.
הגעתי הביתה רק אחרי איזה 40 דקות, פקקים מזדיינים.
נכנסתי הביתה, ועליתי ישר לחדר.
שמתי את הפלאפון במטען, והורדתי את האיפור. נשארתי עם החולצת
בית ספר ושורט של בית, כיוונתי שעון מעורר לשעה 6 בערב, ועליתי לישון.

הנגינה של נירוונה, הציפה את האוזניים שלי, וקמתי בחיוך.
ציחצחתי שיינים, וסידרתי את השיער שלי עם קצת קרם, החלטתי לא להתאפר הערב.
לבשתי חצאית ג׳ינס מיני, מגפיים שחורות, וחולצת בטן שחורה, עם סמל קטן של חייזר בצד.
לקחתי תיק קטן בצבע שחור, עם פלאפון וכסף ומפתחות.
״לאן את הולכת?״ שמעתי את הקול של אמא שלי, כשירדתי במדרגות.
״לחברה״ אמרתי לה, והיא בחנה אותי.
״את נראת מזעזע, שחור זה לא הצבע שלך״ היא אמרה באדישות, וחייכתי אליה, ויצאתי מהבית.
שמעתי אותה אומרת משהו, אבל זה לא כל כך הזיז לי.
נעמדתי בתחנה, וחיכיתי לאוטובוס.
אוטו ספורט שחור, נעצר ליד התחנה. פאק.
״אפשר להציע לך טרמפ?״ אלירן שאל בחיוך, ויצא מהאוטו. נאנחתי.
״אני מעדיפה סרטן בכל חלק מהגוף שלי, ושמשאית תידרוס אותי פעמיים״ אמרתי לו בחיוך ציני, והוא חייך אלי.
״התעלמת מההודעה שלי״ הוא מלמל והתקרב אליי, המשכתי לשבת
ולא להתייחס אליו. בתאכלס, אם הוא באמת היה רוצה לעשות לי משהו, הוא כבר היה עושה.
״ההודעות שלך מפגרות, ואתה חי בסרט,סרט רע״ אמרתי לו ועיקמתי את הפרצוף בגועל, ״היה לי חודש שלם בלי לראותך אותך, והוא היה מקסים, אז למה שלא תיעלם?״ אמרתי לו בחיוך מקסים.
הוא התקרב אליי, וחייך חיוך מרוצה, ״זה שאת לא ראית אותי, לא אומר שאני לא ראיתי אותך״ הוא אמר בחיוך, והחיוך שלי ירד.
הסתכלתי עליו מבולבלת, והוא בחן אותי כשנעמדתי.
״אתה פסיכופט, אני מקווה שאתה מודע לזה. ואני הפסקתי עם המשחק המפגר הזה, אם אתה רוצה לתת לי תעונש שלי״ , ״אז קדימה״ אמרתי לו, והתקרבתי אליו, ככה שיכולתי להרגיש את הנשימות שלו.
״אני מחכה״ אמרתי לו באדישות, והרמתי את הראש טיפה, כדי שאני יצליח לראות אותו. כלכך פאקינג גבוהה.

היד שלו עברה על הצוואר שלי, וכל הגוף שלי רעד מהמגע שלו.
״את תעזרי לי במשהו, ובתמורה אני יעזוב אותך״ הוא אמר, והעביר את היד שלו על הלחי שלי.
זזתי ממנו, ולקחתי נשימה עמוקה.
״לעזור לך במה?״ שאלתי בחשד, והוא פתח את הדלת של האוטו שלו
״תעלי ונדבר״ הוא אמר לי בחיוך, והרמתי גבה.
״לא, אנחנו נדבר פה, או שלא נדבר בכלל״ אמרתי לו, וידעתי שאני משחקת באש.
״את הולכת לעבודה, תני לי להקפיץ אותך״ הוא אמר לי בחיוך, והסתכלתי עליו מבולבלת ונגעלת ״איך אתה בכלל יודע את הדברים האלה?״ שאלתי והרמתי גבה, הוא חייך וסימן לי להיכנס.
״נו קדימה עדן״ הוא אמר וחייך חצי חיוך
״אני לא נושך״ הוא הוסיף, ובחנתי אותו. אם הוא היה רוצה לפגוע בי הוא כבר היה עושה את זה, ניסיתי לשכנע את עצמי.
התקדמתי לכיוון האוטו שלו, ועם כל צעד שעשיתי, כל חלק בגוך שלי צעק לי ׳אל תעשי את זה׳
ובכל זאת עשיתי את זה, נכנסתי לאוטו, והוא סגר אחריי את הדלת.
ונכנס אחרי שנייה למושב לידי.
וחייך אלי.