Eden

פרק 16 חלק א׳ - משכורת

עכשיו אתה מבין, שכל הדברים הללו לא ייתכנו אלא בחלום. אתה מבין שאלה אינם אלא שגעונות ילדותיים, פירות מטופשים של דמיון שאינו מודע לעיוות שלו - במילה אחת, שאלה חלומות ואתה יוצרם. סימני החלומות מוחשיים כולם, היה עליך לזהותם מוקדם יותר.
זאת האמת, כפי שחשפתי אותה לפניך: אין אלוהים, אין יקום, אין מין אנושי, אין חיי העולם הזה, אין שמיים ולא גיהנום, הכול חלום - חלום אווילי וגרוטסקי. דבר אינו קיים מלבדך. ואתה אינך אלא מחשבה - מחשבה תועה, מחשבה חסרת תועלת, מחשבה חסרת בית, הנודדת אבודה בין הנצחים הריקים!

״אני צריכה לסיים עם גיל וללכת לבר לקחת את המשכורת שלי, כדי שיהיה לי כסף לקעקוע״ אמרתי לירדן, כשהיא ליוותה אותי לספרייה, מהסיבה הפשוטה שאין לי מושג איפה זה...
״על הדרך תתפטרי״ ירדן אמרה, וגילגלתי עיניים. ״נראה בקשר לזה, בנתיים אני בהתלבטות רצינית״ אמרתי, וסידרתי את הכתפייה של התיק.
״בקשר למה?״ היא שאלה, ונעצרה, נעצרתי גם ולקחתי נשימה עמוקה.
״משהו בי אומר לי לספר לאלירן על מאור״ אמרתי והיא הסתכלה עלי כועסת.
״לא עדן, לא מתעסקים עם המשטרה, זה המאפייה של הממשלה״ היא אמרה וצחקתי, היא חייכה חיוך קטן, ונאנחה.
״אני רצינית, פשוט תתפטרי וזהו״ היא אמרה, ונאנחתי. היא צודקת, אני ממש לא צריכה להיות חלק מכל זה, יש לי מספיק בעיות משלי.
״טוב״ אמרתי והיא חייכה אלי.
״את עולה לקומה שנייה, ושם הספרייה״ היא אמרה והצביעה על הבניין של שכבות ז׳-ח׳-ט׳.
״ניפגש ב6 בדיוק בכניסה לחנות?״ שאלתי כשהיא נתנה לי נשיקה בלחי, ״אל תאחרי״ היא אמרה, וחייכתי אלייה.
היא התחילה ללכת, והסתכלתי על הבניין בשינאה.
אני שונאת מדרגות. בכללי, אני שונאת כל סוג של ספורט או מאמץ.
אחרי איזה אלף מדרגות, טוב אני מגזימה כמעט 40, הגעתי לספרייה שהייתה כמעט ריקה, וזה לא הפתיע אותי.
ספרייה זה מקום שקט, ממתי אנשים אוהבים שקט? אותי אישית זה מחרפן, אני תמיד צריכה שיהיה מוזיקה או טלוויזיה, או רעש של אנשים מדברים, הכל חוץ משקט.
נכנסתי לספרייה, וגיל ישב לבד בשולחן קטן, ולמד עם המחברות שלו, ואו יש לו כוח רצון.
אני בחיים לא מצליחה ללמוד, אני אחרייה שנייה בורחת לפלאפון או משהו, לא משנה כמה אני רוצה ללמוד.
התיישבתי מולו בשקט, והוא הרים את הראש והסתכל עלי בחצי חיוך, חייכתי חיוך מתנצל, ״איחרתי בהרבה?״ שאלתי בחשש, והוא נאנח וצחק.
״זה בסדר, את חמודה אז אני אוותר לך״ הוא מלמל, וחייכתי אליו.
״אז מה נלמד היום, המורה גיל?״ שאלתי בשקט, והוא צחק.
זה טוב, אני מתחילה להיפתח אליו, ולדבר חופשי יותר.
״היום נלמד פרבולות, וחילוק איזורים, ואיך למצוא שטח של טפרז ובכללי כל מה שלא עשית במשך החצי שנה האחרונה״ הוא אמר, והסתכלתי עליו בהרמת גבה.
״גיל, שאלתי מה נלמד השיעור הזה, לא מה נלמד בכל השיעורים״ אמרתי לו בגיחוך, והוא הסתכל עלי וצחק.
״אני יודע, וזה מה שנלמד השיעור, ושיעור הבא נעבור לחומר אחר״ הוא ענה, וחייכתי חצי חיוך.
״אתה מודע לזה, שחשבתי שנעשה שיעור רק שעה ככה?״ שאלתי בחשש, והוא הסתכל עלי רציני.
״עדן, עכשיו 2 ורבע, ואנחנו לומדים עד בערך 4 חמישים ככה, עד מתי חשבת שנלמד?״ הוא שאל מבולבל, ונאנחתי. סתומה עדן, את סתומה.
״חשבתי שנלמד מעכשיו עד 3 ?״ שאלתי בחיוך, והוא הושיט לי דף.
״פה יש 14 תרגילים, אנחנו צריכים לסיים אותם היום, אם תצליחי לסיים עד 3 את מוזמנת ללכת״ הוא אמר, והסתכלתי על הדף.
ואו, באמת לא הייתי הרבה זמן בשיעורי מתמטיקה.
הינהנתי, והתחלנו ללמוד, כמובן שאת ה5 תרגילים הראשונים, גיל הסביר לי עד שהבנתי איך לעשות את השאר לבד.
בסופו של דבר קלטתי את זה.
״סיימתי״ צעקתי מאושרת, והספרנית הסתכלה עלינו. ״סליחה״ מלמלתי לכיוונה והסתובבתי, גיל צחק, ובדק את התשובות שלי.
״אני מלמד גאונה״ הוא אמר, וצחקנו. ״אין טעויות בכלל?״ שאלתי מופתעת, והוא הניד בראשו לשלילה. ״כל הכבוד עדן״ הוא אמר בגאווה, וחייכתי אליו.
״תודה, המורה״ אמרתי, וצחקנו. הסתכלתי עליו צוחק, האמת היא שהוא חתיך, וגם חמוד וממש ממש כיף איתו.
הוא סובלני, הוא מצחיק, הוא מתוק, והוא יודע להגיד את הדבר הנכון, ולא משנה כמה פעמים לא הבנתי, הוא לא התעצבן או נאנח. הוא פשוט הסביר לי מחדש ועשה את זה מכל הלב, והאמת היא, זה הדבר הכי מתוק שמישהו עשה בשבילי אי פעם.