Eden

פרק 42- פרידה

הצילצול של הבית ספר שלה צילצל, ובבת אחת מאות בני נוער יצאו מהשער של הבית ספר.
התמקדתי בהם כדי אולי לראות את עדן, זה דפוק שאני יושב בתוך מכונית ועוקב אחרייה, במקום פשוט להתקשר אלייה ולדבר איתה וזהו.
החלטתי שאני חייב לדבר איתה, להסביר לה למה צריך לסיים את זה, למרות שאני יודע שזה סתם תירוץ כדי לדבר איתה.
יצאתי מהאוטו, ונשענתי על הפגוש.
אחרי משהו כמו נצח, היא יצאה עם ירדן מהשער של הבית ספר.
״עדן״ קראתי, והתקדמתי לכיוונה.
היא וירדן הסתובבו, והסתכלו עליי מבולבלות.
״מה אתה עושה פה?״ עדן שאלה עצבנית, ובחנתי את הפנים הקטנות, והמושלמות שלה.
שהדבר היחידי שעלה לי באותו רגע, זה לנשק אותה.
״אני ישאיר אותכם לבד״ ירדן אמרה, והפסקתי לבהות בעדן, שהסתכלה עלי בשנאה טהורה, ירדן הלכה, ועדן הסתכלה עלי והרימה את הגבה בשאלה.
״קיצר, מה אתה רוצה?״ היא שאלה בזילזול, והתעסקתי במפתחות תוך כדי שאני מסתכל עלייה.
״לדבר, אפשר?״ שאלתי, והיא הנידה בראשה לשלילה.
״הרבה בנים רוצים לדבר איתי, פרוש״ היא ענתה בחוצפה שגרמה לי לחייך, אני מכור לתשובות שלה.
״אה, אני משעשעת אותך?״ היא מילמלה בשאלה, והסתובבה.
תפתסתי את הזרוע שלה כשהיא באה ללכת, וסובבתי אותה בחזרה אליי, היא הסתכלה עלי עצבנית, וניסתה לשחרר את האחיזה שלי ממנה.
״פגעתי בך?״ שאלתי.

-נקודת מבט עדן-

״פגעת בי?״ חזרתי על השאלה שלו בזילזול, והחלטתי לפתוח את כל מה שאני מרגישה.
״אתה בכלל אוהב מישהו חוץ מעצמך? יש לך רגש לעוד אנשים?״ שאלתי בפרצוף נגעל, והוא הסתכל עליי מופתע.
״אין לך״ עניתי לעצמי, ועצרתי אותו מלדבר, הרגשתי את התיסכול והעצב שלי גובר, כשהוא לא ממש ניסה להגן על עצמו, ולטעון שאני טועה.
עמוק בתוכי ציפיתי לתשובה הפשוטה, ׳כן, אני אוהב אותך׳ .
אבל היא לא הגיעה, הזיפים שגדלו לו, הפכו את המראה שלו ליותר גברי ואטום, ככה שעכשיו בכלל אי אפשר לנסות לנחש על מה הוא חושב.
הסתכלנו אחד על השני, מסביב היה ריק, אפילו השומר לא נראה באיזור.
״כן פגעת בי, כי אתה לא אוהב אותי״ הוספתי בפשטות, והוא שיפשף את הפנים שלו בייאוש.
״אל תגידי את זה״ הוא אמר בטון מזהיר. ״למה לא?״ שאלתי.
״כי זה לא נכון״ הוא ענה, בכעס.
״זה כן נכון, אלירן שנינו יודעים שאתה לא פחדן, אתה הרבה דברים, פחדן זה לא אחד מהם, אז זה שהמצב נהיה קצת קשה, זה לא מה שגרם לך לוותר.״ אמרתי בכעס, והוא הסתכל במבט קר, שלא הצלחתי להבין.
״היה לך נחמד להיות איתי, וברגע שהבנת שדברים מסתבכים וזה יותר מדי עבודה, וויתרת״ הוספתי, והוא העביר את היד בשיער.
״את צודקת שוויתרתי, אבל לא כי אני לא אוהב אותך״ הוא אמר, והסתכלתי עליו בחוסר הבנה. ״אני לא פחדן, אין לי בעיה למות כל יום מחדש, אבל להתמודד עם העובדה שאת נפגעת בגללי?״ הוא שאל את עצמו, וחייך בזילזול.
״פאק עדן, אני מעדיף להיות רחוק ממך, ולא להרגיש שוב את ההרגשה הזאת״ הוא ענה לעצמו, והסתכל עליי בייאוש.
הסתכלתי עליו בייאוש זהה, לא יודעת אם להאמין לו, או לא.
״עם כמה בנות היית?״ שאלתי בשקט, והרמתי את הראש כדי להסתכל עליו.
״אפילו לא אחת״ הוא ענה בביטחון, העיניים שלי נפערו בהפתעה, והסתכלתי עליו בטיפה חוסר אמון.
״אני לא מסוגל, לגעת, להריח, להרגיש, מישהי שהיא לא את״ הוא הוסיף, והדמעות הצטברו בעיניים, ואיימו לפרוץ בכל רגע.
זה יהיה בעיקר בכי של הקלה, וגעגוע, אבל בעיקר הקלה.
״אני פשוט נותן לך דרך קלה יותר החוצה, לפני שאני אפגע בך״ הוא אמר, וניגב את הדמעות שלי בעזרת האגודל שלו, והתקרב אלי.
הוא הרים את הראש שלי, וגרם לי להסתכל עליו.
״את כל הקיום שלי, עדן״ הוא אמר בביטחון, ונישק את המצח שלי.
״אני אוהב אותך עד הנשימה האחרונה שלי, אבל, הבנתי שאני צריך לשחרר אותך, את לא צריכה את הבעיות האלה של סמים, ומשטרה.
אני לא רוצה שתהיי חלק מזה בכלל, אני רק רוצה לנשק אותך, ולאחל לך בהצלחה, ולהגיד לך תודה שלימדת אותי לאהוב.
שינית את החיים שלי בדרך שאת לא מבינה, גרמת לי להבין שיש לי ערך בעולם, לימדת אותי לאהוב, ולחייך, ולשמוח. לימדת אותי להרגיש״ הוא אמר, וקפצתי עליו בנשיקה.
הוא העמיק את הנשיקה, והצמיד אותי לשער, היד שלו חפרה בתוך השיער שלי, והתחלתי לעכל תוך כדי את כל מה שהוא אמר.
זו שיחת פרידה. התנתקתי מהנשיקה, וחיבקתי אותו חזק,
״בבקשה, אל תעזוב אותי״ מילמלתי לאוזן שלו, והוא חיזק את האחיזה בי.
אני בטוחה שנראנו כמו שני חולי נפש. ״אני נוסע״ הוא מילמל לאוזן שלי, וזזתי ממנו מבולבלת.
״לאן?״ שאלתי בכעס, וכיווצתי את הגבות שלי בחוסר הבנה.
״למשפחה שלי בחו״ל, אני לא יודע מתי אני אחזור״ הוא ענה בעדינות כשהוא מנסה לרכך את המכה.
״למה?״ שאלתי כועסת, המועקה נהייתה גדולה מדי, והנשימה שלי כבדה מדי, וקצרה מדי.
הרגשתי שאני נחנקת בתוך עצמי.
״כי זה יעשה טוב לשנינו, אני לא יכול להיות כל כך קרוב אלייך, ולדעת שאת לא שלי, גדול עליי״ הוא אמר בכנות, והתמלאתי שוב בדמעות.