Eden

פרק 17- מאוהבת בווו

גם האהבה היא לפי שעה. יש סיפורים על אנשים שאהבו מישהו לנצח אחרי שראו אותו כמה דקות ולא ראו אותו עוד לעולם, אבל הסיפורים האלה לא קרו לאף אחד שאנחנו מכירים. לא, כשאת אוהבת מישהו את מבלה איתו שעות על גבי שעות, ואפילו הכוחות האדירים ביותר בעולם לא יכולים לדעת אם השעות שביליתם יחד מגבירות את האהבה, או שאת פשוט מבלה עם מישהו יותר ויותר שעות ככל שהאהבה מתגברת.

״איככככככככס״
צעקתי כשדחפתי אותו ממני, אחרי משהו כמו לפחות רבע שעה שהתנשקנו.
ואני לא מגזימה, זה היה רבע שעה.
הסתכלתי עליו מחייך אליי, ודחפתי אותו, הוא זז קצת אחורה וייצב את עצמו.
״מה יש לך? למה עשית את זה?״ שאלתי אותו נגעלת, הוא הסתכל עלי מבולבל וצחק.
״את נישקת אותי״ הוא אמר, והסתכלתי עליו עצבנית.
״כן, אבל״ אמרתי ועצרתי, יופי עדן. מה תגידי לו? שהרגשת צורך?
״זה היה טעות, אני שונאת אותך״ אמרתי לו כועסת, והוא המשיך לחייך.
״אם זה מה שאת עושה למי שאת שונאת, מה את עושה למי שאת אוהבת?״ הוא שאל והתקרב אלי, וזזתי אחורה.
״לך תזדיין״ אמרתי לו בילדותיות, והרמתי את התיק מהריצפה ואת המעטפה, הכנסתי אותה לתיק, והסתובבתי לאלירן שבחן אותי.
״אני הולכת״ אמרתי לו לחוצה, והתקדמתי לדלת.
״מה? בלי נשיקת פרידה?״ הוא שאל ופרץ בצחוק, הסתובבתי עצבנית, ולקחתי את הבקבוק מים שהיה על השידה והעפתי עליו.
הוא התכופף וצחק. ״זה אומר שאין נשיקת פרידה?״ הוא שאל, ונאנחתי בעצבים.
יצאתי מהמשרד שלו, והלכתי במהירות החוצה, איכס, איכס, איכס.

התיישבתי בספסל של התחנה, וחשבתי על השפתיים שלו, ועל היידים שלו, ועל הדרך שהוא נישק בה את הצוואר שלי.
די. עדן, מספיק.
לקחתי נשימה עמוקה, והוצאתי את הפלאפון מהתיק. 17:50 .
יופי, עכשיו אני גם יאחר לירדן. האוטובוס הגיע, ועליתי עליו.
הוצאתי את הרב קו מהמגן וניקבתי, התיישבתי בסוף, ואמרתי תודה לאלוהים שאין פקקים ואין הרבה אנשים על האוטובוס.
זהו, התפטרתי, אין יותר אלירן. מעכשיו אני לא אצטרך לראות אותו יותר בחיים.
אבל זה לא מרגיש טוב כמו שחשבתי, האמת היא שממש כיף לדבר איתו, והוא מצחיק.
ולא יודעת, זה לא נותן לי תחושה של הקלה כמו שציפיתי, במיוחד לא אחרי הנשיקה המגעילה הזאת.
מצד שני, הנשיקה הזאת, וואו. היה בה משהו שונה, חוץ מהעובדה שהוא מנשק כל כך טוב, והוא יודע להזיז את הלשון שלו בצורה מושלמת. ואו.
הוא בטח היה צריך להתאמן ממש הרבה כדי ללמוד לנשק ככה.
הפלאפון שלי רטט, והוצאתי אותו מהכיס של השורט.
״איפה את?״ ירדן שלחה, והתחברתי לוואצפ.
״בדרך, חמש דקות אני שם״ שלחתי לה בחזרה.
״התפטרת?״ היא שלחה בחזרה, טכנית- היא שאלה אם התפטרתי, והתפטרתי. ״כן״ שלחתי, ונאנחתי. האמת היא, שלא בא לי לספר על זה לאף אחד. בחיים.
אבל, זאת ירדן ואני לא מסוגלת לשקר לה, אז אם היא תשאל ׳עדן נישקת את אלירן?׳ אני אספר לה, אבל אם לא, אז לא.
בתאכלס, מה הסיכויים שהיא תשאל?שואפים לאפס.
״איך היה?ספרי הכללל״ היא שלחה עם סמיילי מופתע, ונאנחתי.
״למה את מתכוונת כשאת אומרת הכל?״ שלחתי, והיא התנתקה.
סגרתי את הוואצפ, ובאתי להחזיר את הפלאפון לכיס, כשהוא התחיל לצלצל.
שיחה מ-ירדן.
״מה לעזאזאל עשית?״ ירדן צעקה, והזזתי קצת את הפלאפון מהאוזן.
״שלום גם לך, לא עשיתי כלום״ אמרתי בתמימות, והיה שקט.
״אני מצטטת, ׳למה את מתכוונת כשאת אומרת הכל?׳, אז אני מתכוונת להכל״ היא אמרה בטון חושד, ונאנחתי. חכמה הבת זונה.
״אוקי, נכנסתי לבר ואז אמרתי שלום למאור והחלטתי לעצבן אותו קצת, אז עבדתי עליו שאני הולכת לספר לאל-״ התחלתי לספר, והיא קטעה אותי, ״לעיקר, עדן״ היא אמרה מיאושת, והנהג עצר, וירדתי בתחנה שלי.
״אני דקה בחנות, בי״ אמרתי, וניתקתי לה בפנים.

נכנסתי לחנות קעקועים, וירדן ישבה על ספה קטנה.
היא הסתכלה עלי, וחייכה אלי, התיישבתי לידה.
״אנחנו נכנסות כשהבחור ששם יצא״ היא אמרה, והינהנתי.
״אז?״ היא שאלה, והסתכלתי עלייה במבט שואל, משחקת אותה ראש קטן.
״נו עדן, עכשיו אני בטוח יודעת שאת מסתירה משהו״ היא אמרה בייאושי וצחקתי.
״את לא תשחררי?״ שאלתי, והיא סימנה עם הראש שלא.
התחלתי לספר לה הכל, למרות שבאמת לא רציתי, אבל ברגע שירדן מחליטה משהו היא לא תשחרר.

״תני לי להבין משהו אחד״ היא אמרה ונאנחה.
״אני שולחת אותך להתפטר ולהתרחק מכל הסיפור הזה, ואת מנשקת אותו?״ היא שאלה והתחילה לצחוק, גילגלתי עיניים ונאנחת.
״זה לא היה בדיוק ככה, לא רציתי לנשק אותו״ שיקרתי. ״זה פשוט שבאותו רגע, זה היה האפשרות היחידה״ אמרתי לה, והיא הסתכלה עלי מבולבלת, והאמת שגם אני הייתי מבולבלת מעצמי. אלוהים, זאת הייתה האפשרות היחידה? אפילו להמציא תירוצים אני לא יודעת .
״אז מה את סוג של מאוהבת בו עכשיו?״ היא שאלה, והסתכלתי עלייה נגעלת.
״ברור שלא, איכס״ עניתי בזריזות, והיא הינהנה, אבל הסתכלה עליי במבט של ׳כן, בטח׳ .

״זה הולך לכאוב?״ ירדן שאלה את המקעקע בפעם ה200 כבר.
״כן, ירדן זה קעקוע״ אמרתי לה בזילזול, והיא גילגלה עיניים, היא הושיטה לי את היד שלה, וחייכתי אלייה.
החזקתי לה את היד, וחיכיתי שהיא תסיים.
אני כבר עשיתי את הקעקוע שלי, שלקח בדיוק 10 דקות, הקעקוע של ירדן לעומת זאת, לוקח יותר מ20 דקות והוא עדיין לא התחיל אפילו, למרות שזה אותו קעקוע, בגלל שהיא כל רגע זזה.
המקעקע התחיל את הקעקוע של ירדן, ומהלחץ והכאב, היא לא זזה בזה אני בטוחה.

״אנחנו יפות, והקעקועים שלנו יפים, והעולם יפה, וצריכים לצאת היום לחגוג את הקעקועים שלנו״ ירדן אמרה, ונאחתי.
״לחגוג זה אומר לשתות, וממש לא בא לי לשתות הלילה״ אמרתי לירדן, כשעלינו לאוטובוס ביחד.
״מה? למה? ממתי?״ היא שאלה מופתעת, וצחקתי. ״לא יודעת, זה היה יום ארוך וכל מה שבא לי, זה לעלות לישון״ אמרתי בעייפות, והיא כיווצה את הגבות.
״את כל כך נדלקת על אלירן״ היא מילמלה, וגילגלתי עיניים.
״אני לא״ אמרתי לה בייאוש, ולבשתי בחזרה את הקפוצ׳ון שלי.
״אולי תבואי לישון אצלי, היום?״ שאלתי את ירדן, והיא הרימה את הראש מהפלאפון בחיוך. ״בכיף מתי?״ היא שאלה.
״בואי עכשיו, נתכרבל ביחד ונלך לישון, ותיקחי ממני בגדים לבית ספר בבוקר״ אמרתי לה בפאפי פייס, והיא צחקה.
״כל כך התאהבת בוווווו״ היא מילמלה וצחקה, דחפתי אותה, ונשענתי על הכיסא.
עאלק מאוהבת בו.