Eden

פרק 46- חיוך

״אתה צריך למות״, הצבעתי על עידן, כשנכנסתי לבית שלי עצבני.
״אלירן בבקשה תשתלט על עצמך״ אבא שלי אמר, ושני חיילים נעמדו מולי, חוסמים ממני את המעבר לעידן.
״השתלטתי, תזיז את הקופים״ אמרתי לאבא שלי, והסתכלתי על שני הגברים שעמדו מולי בחיוך משועשע.
״למשרד״ הוא הוסיף, והעברתי מבט על עידן, שהסתכל עליי במבט מצטער.
נכנסתי אחרי אבא שלי למשרד שלי, והוא התיישב בכיסא שלי, פתחתי את הכפתור בג׳קט של החליפה, ומזגתי לעצמי וויסקי, בזמן שאני משחרר קצת את העניבה.
״למי הרבצת?״ הוא שאל בשקט, וגיכחתי, כשהתיישבתי מולו.
״איך ידעת?״ שאלתי.
״חבלות על היידים שלך, ואתה נמרץ מדי, זה קורה לך אחרי שאתה מכה מישהו״ הוא אמר והסיט את המבט שלו ממני, אני לעומתו, הייתי משועשע מהמצב.
עומר עשה משהו רע, עומר קיבל עונש. אין בזה יותר מדי מחשבה, פשוט וקל.
״למה חזרת אלירן?״ אבא שלי שאל, והסתכלתי עליו בחיוך.
״אין חומוס טוב בחוץ לארץ״ אמרתי, ולגמתי שוב מהוויסקי שלי, הוא הסתכל עלי בחצי חיוך, והניד בראשו.
״אין לזה שום קשר לילדה?״ הוא שאל, והעברתי את היד בשיער.
״הזמן יגיד״ מילמלתי, והוא הסתכל עלי בכעס.
״תחזור לאמא, אין לך מה לחפש פה״, הוא אמר בביטחון, וגיכחתי קלות.
״אתה טועה, אבי היקר, אתה מזדקן, אתה חלש״ אמרתי בביטחון, והוא הסתכל עלי בכעס, ״הגיע הזמן שלי לירוש את האימפריה״ אמרתי בגאווה, וקמתי מהכיסא, מתהלך במשרד שלי, שהפך לשל אבא שלי בתקופה האחרונה.
״בוא נודה בזה אבא, נהיית חלש, האימפריה זקוקה לי״ אמרתי בטוח בעצמי, בזמן שאני בועט בעציץ שאבא שלי הכניס לפה, פאקינג שונא פרחים.
״אתה מגזים אלירן, הדם עלה לך לראש יותר מדי, אתה לא חושב, אתה פזיז מדי״ הוא אמר, ונשענתי על השולחן מולו, הוא הסתכל עלי במבט אטום, ואני חייכתי אליו.
״אתה מפחד ממני״ קבעתי כעובדה שידעתי שנכונה, זהו, מעכשיו דברים יתחילו להשתנות.
אני הולך לרשת את האימפריה, ואז להרוג את שרון, לא אכפת לי שוטר או לא, אחרי זה, אני הולך לסגור את כל הבתי קזינו של אבא שלי, ולפתוח חדשים, וככה גם עם החיילים.
אני הולך לבנות אימפרייה משלי, רק עם אנשים שאני סומך עליהם, אנשים שמבינים שאין כזה דבר לבגוד באלירן.
ואז, אחרי שאני יסדר הכל, אני ינסה לגרום לעדן לחזור אליי.
״אני? מפחד ממך?״ הוא שאל בגיחוך, וחייכתי אליו חצי חיוך, שלא אומר הרבה, אבל אומר הכל.
״אבא, תחסוך לי, עדיף שתפרוש בכבוד״ אמרתי בביטחון, וסיימתי את הכוס וויסקי בלגימה, מניח אותה על השולחן, לא מוריד את העיניים מאבא שלי.
השנה הזאת עזרה לי לסדר הרבה דברים, ולהבין הרבה דברים, אם אנשים לא הבינו עד עכשיו, אני יגרום להם להבין, אני שולט.
אני מנהל את האימפריה, וזו המילה שלי, ורק המילה שלי.
״תסתכל עליי״, הוא אמר והסתכלתי עליו, לא שהורדתי ממנו את המבט, אבל עדיין.
״השתן עולה לך לראש, אתה פזיז, לפני דקה הכית מישהו, ואז רצית להרוג את עידן, אתה לא שולט בעצמך״ הוא אמר, ונעמד.
הסתכלתי עליו בחיוך, ״חזרת להשתמש?״ הוא שאל, ותפס את הפנים שלי, מקרב אותי אליו, כשהוא בודק את העיניים שלי.
חייכתי אליו, והוא הסתכל עליי במבט מזלזל.
״ככה? ככה אתה רוצה לנהל את האימפריה?״ הוא שאל בזילזול, ולקחתי את הבקבוק ויסקי, מוזג לעצמי עוד כוס.
״חתיכת נרוקמן עלוב״ הוא מילמל בכעס, וניפצתי את הבקבוק ויסקי על השולחן, הצמדתי את אבא שלי לקיר, ואת הבקבוק השבור לצוואר שלו.
״תחזור על זה״, ביקשתי ממנו, והוא הסתכל על הבקבוק השבור שהיה מוצמד לגורגרת שלו.
״אלירן״ הוא ביקש, ונתתי לבקבוק לחתוך אותו טיפה, תוך כדי שאני מחייך. הרחקתי את הבקבוק מהצוואר שלו, וצחקתי.
כל מה שהיה לו זה שריטה קטנה, שכמעט וגרמה לו להשתין על עצמו, זקן עלוב.
״אני היחיד שיכול לנהל את האימפרייה״ אמרתי בביטחון, והעפתי את הבקבוק השבור על הקיר מאחוריי אבא שלי.
עליתי לחדר שלי במהירות, ונשכבתי על המיטה, משפשף את העיניים שלי בייאוש.
פתחתי את המזוודה שהייתה על המיטה שלי, והוצאתי מבין החליפות את השקית המלאה בקוקאין שלי, סידרתי שלושה שורות מושלמות על השידה, והסנפתי בעזרת השטר של המאתיים שקל שמצאתי בכיס שלי.
עצמתי את העיניים נותן לזה להשפיע עלי, ולקחת אותי לעולם אחר.

-נקודת מבט עדן-

״סתיו, בוא תאכל לפני שאמא תכעס עלייך ועלייך״ ביקשתי מסתיו, שכבר בן שנתיים, הוא צחק, וסירב לפתוח את הפה שלו מספיק כדי שאני אאכיל אותו בדייסה, נאנחתי בעצבים, ונתתי לו את המשחק שלו.
״אכל?״ עדי שאלה, והנדתי בראשי לשלילה.
״תני לי״ היא אמרה, ולקחה ממני את הדייסה, והתיישבה מולו.
״סתיו, אוכל״ היא אמרה בהחלטיות, והוא הפסיק לשחק והסתכל עלייה, היא קירבה את הכפית לפה שלו, והוא פתח ואכל, הסתכלתי עליו מופתעת, ובעיקר כועסת, איזה ילד פוזאיסט.
״זה בסדר, אני אסיים פה, תודה״ היא אמרה, והלכתי לסלון.
לאחר חמש דקות דפקו בדלת, ״אני פותחת״ צעקתי לעדי, לפני שהיא תצעק לי לפתוח.
בדלת עמד לא אחר מאשר אבא של אלירן בכבודו ובעצמו.
״את-״ , ״אבא של אלירן״ הוא אמר בהינהון קצר, והסתכל עלי במבט אטום.
בלעתי את הרוק שלי, ״אני צריך לדבר איתך״ הוא אמר, וסגרתי את הדלת, כדי שלא יראה או ישמע את עדי וסתיו. ״באת להרוג אותי?״ שאלתי מפוחדת, והוא הניד בראשו. ״לא״ הוא אמר בקול צרוד.
״באתי לבקש ממך עזרה״ הוא אמר, והתיישב על הכיסא פלסטיק בחצר של עדי, התיישבתי מולו, והסתכלתי עליו מבולבלת.
״במה אני יכולה לעזור לך?״ שאלתי.
״אלירן חזר״ הוא אמר, והסתכל עלי, חסר הבעה. הנשימה שלי נעתקה, והמחשבה שהוא פה, שרפה אותי מבפנים, והדבר היחידי שרציתי לעשות זה ללכת ולחפש אותו.
״או קי״, מילמלתי בחוסר הבנה, והוא הניח את היידים שלו על השולחן, ומיקד את המבט שלו בי, משהו בביטחון שלו הזכיר כל כך את אלירן.
״אלירן משתמש בסמים, ואת אלירן אי אפשר לעצור שהוא פיקח, אז כשהוא על סמים, זה סרט אימה, ואני מכיר את הבן שלי, זה הולך להיות מרחץ דמים״ הוא אמר, והסתכלתי עליו מופתעת, והדבר היחיד שחשבתי עליו, זה מה לעזאזאל עבר על אלירן בשנה האחרונה?
״אני צריך אותך, שתבואי ותרגיעי אותו, תגמלי אותו. הסם הזה, זה לא פעם ראשונה שאלירן משתמש בו, ואני מאמין שזו גם לא תהיה הפעם האחרונה, אבל הפעם חייב לעצור אותו״ הוא אמר, והינהנתי.
״מה לעשות?״ שאלתי, והוא גיחך.
״אין לי מושג, תנסי לדבר איתו או משהו, אני לא בטוח עד כמה זה יעזור, אבל זה יותר טוב מכלום״ הוא אמר.
״אני יחכה לך, תחליפי בגדים ואני אקח אותך לאלירן״ הוא הוסיף, והינהנתי.
המחשבות שלי התערבבו ביחד. אין לי מושג בכלל איך עליתי והחלפתי בגדים, או מה בכלל לבשתי.
הדבר היחיד שחשבתי עליו, זה מה קרה לאלירן? הוא סובל?