Eden

פרק 10- נייס גאי

הקסם שבאהבה הראשונה הוא בכך שאת בטוחה לחלוטין שזו גם האהבה האחרונה שלך.
את גם בטוחה שהגבר שאת אוהבת, הוא הגבר הכי נפלא עלי אדמות.
כשאת מתאהבת בפעם השניה, פג הקסם, כי את נזכרת איך הרגשת בראשונה, ובכל זאת זה נגמר. אז מנין הביטחון שהפעם זה יהיה שונה? בפעם השלישית ובאלה שאחריה, את כבר לא טורחת לשאול שאלות, כי ברור לך שהאהבה יכולה להיגמר בכל רגע.
זה עצוב מאוד, אך נכון.
הפילוסוף אלן דה בוטון, אמר שנפגוש את אהבת חיינו האמיתית, יום אחד לפני מותנו או ביום מותנו ממש.
איך נדע? כל מי שאהב יותר מפעם אחת, יודע שבדיוק כמו שאהבה יכולה להסתיים ברגע, כך עשוייה להופיע אהבה חדשה.

״לא אתה לא מפריע״, מאור אמר בחיוך, כאילו לא דיברנו עליו לפני שנייה. איזה חיים ארוכים יש לאלירן הזה, לצערי.
הוא הינהנן באדישות וקור, ונכנס לבפנים.
הסתכלתי עליו נכנס לחדר שתמיד נעול, ומאור גיחך.
״אתה חושב שהוא שמע אותנו?״ שאלתי בלחישה, ומאור הינהנן לשלילה.
״אני די בטוח, שאם הוא היה שומע, שנינו היינו ז״ל כבר״ הוא אמר לי באדישות, וצחקתי בשקט.
סיימנו לשתות, ועזרתי למאור להמשיך לסדר ולרשום הכל.
אלירן, יצא מהחדר אחרי שעה, לקח 2 בקבוקי וודקה, ונכנס בחזרה.
אחרי 10 דקות שזה קרה, נכנסה בחורה לפאב, והלכה ישר לחדר של אלירן, כאילו היא רגילה. אני די בטוחה שהיא נערת ליווי.
נפרדתי ממאור אחרי שעה וחצי בערך, והלכתי הביתה.
השעה הייתה כבר 7 בערב.
נכנסתי באדישות, ואמא שלי ישבה בסלון.
״איפה היית?״ היא שאלה, והמשיכה לצפות בטלוויזיה.
״אצל ירדן, הכנתי עבודה״ אמרתי לה באידשות, ועליתי למעלה.
התיישבתי על המיטה, והורדתי נעליים.
נשכבתי על המיטה, ותחושת עצב תקפה אותי. אני תמיד מרגישה לבד, אבל היום זה היה מורגש פי אלף.
נלחמתי בתחושת מועקה שהציפה אותי.
לקחתי את הפלאפון, ודיפדפתי בקבוצות שהוסיפו אותי.
מסיבה, אני צריכה מסיבה.
שלחתי הודעה, לנועה. היא בת 17 והיא אחראית על כל המסיבות האמיתיות, לא כאלה שמייחצנים, היא יותר בכיוון לא חוקי, ומרתפים וכל החרא הזה.
בדרך כלל אני לא יוצאת למסיבות שלה לבד, אבל הפעם הייתי חייבת לצאת, ואין עליי גרוש, והכניסה למסיבות מהסוג שלה, זה חינם.
״יש מסיבה ממש טובה, בביאליק 12, אני יחכה לך בכניסה וייקח אותך משם, בואי״ היא שלחה בחזרה, השעה הייתה 7 וחצי.
קמתי מהמיטה, ונכנסתי למקלחת, התקלחתי והתאפרתי, עשיתי קוקו רופף, ולבשתי ג׳ינס שחור צמוד, וחולצת בטן שחורה, עם אולסטאר לבנות.
לקחתי פלאפון, ויצאתי.
החלטתי ללכת לשם ברגל, זה איזה 40 דקות הליכה, אבל במלא אין לי משהו מעניין לעשות, וככה אני ישרוף קצת זמן.
הגעתי בשעה 9 ועשרה לכתובת שהיא אמרה, לא נלחצתי כשראיתי רק בנייני מגורים, להפך.
שלחתי לה הודעה שאני פה, והיא הופיעה אחרי איזה 10 דקות.
״את כל כך יפה״ היא אמרה, ונתתי לה נשיקה בלחי, כשהתחלנו ללכת בכיוון שהיא אמרה.
״מה קורה?״ שאלתי אותה בחיוך, והיא חייכה בחזרה.
״את יודעת, רגיל. דואגת לכולכם שתיהנו״ היא מילמלה בגאווה וצחקתי.
״ואיפה זיו?״ היא שאלה בהתעניינות, ״הוא לא מרגיש טוב״ מלמלתי בשקט, והיא הינהנה.
אחרי עשר דקות הגענו, לשטח מבודד, שמפוזרים בו בתים נטושים, התחלנו ללכת ונכנסנו לבית האמצעי, הסתכלתי מסביב, ושמעו בעומעם את המוזיקה.
ירדנו במדרגות, ונכנסנו לסוג כזה של מקלט מתחת לאדמה, לא היו הרבה אנשים בסביבות 40, אבל המקלט היה צפוף וכולם רקדו.
נועה ניפרדה ממני, והתחלתי להסתובב, נעצרתי בשולחן הקטן שהיה זרוק שם, ועליו מלא בקבוקי שתייה, חצי מלאים חצי ריקים.
״שלי יותר טוב״ מישהו חיבק אותי מאחורה, והסתובבתי מבוהלת, ונבהלתי עוד יותר כשאדיר חייך אלי.
״מה את עושה פה?״ הוא צעק, וחייך, עדיין הייתי בשוק מלראות אותו.
לא ראיתי אותו כמעט שנה וחצי, התחושה ברגליים נעלמה לי, ולא היה לי מושג איך אני לא נופלת.
״עדנה״ הוא אמר, וצחק, כשראה שאני לא מגיבה.
התנערתי ממהלם, והתחושה ברגליים חזרה.
״זה מסיבה״ אמרתי לו באדישות, והוא צחק.
כשהוא מושך אותי משם, ובשיא הטיפשות שלי, פשוט נתתי לו להוציא אותי מהמקלט, מהבית.
״לאן?״ שאלתי בעצבים, והתנערתי מהמגע שלו.
״את מפחדת?״ הוא שאל בהתחקמות, ושילבתי יידים עצבנית.
״יש לי שתייה איכותית לתת לך, לא החרא שהיה שם״ הוא אמר, ומשך אותי אחריו שוב, נכנסו לבית שהיה ליד הבית שבו הייתה המסיבה.
הבית היה מלא בספות זרוקות, ושמות של אנשים על הקיר, ובקבוקי שתייה זרוקים.
הוא התיישב על הספה, וסימן לי להתיישב לידו, המשכתי לעמוד, בזמן שהוא הכניס את היד מתחת לספה, והוציא בקבוק וודקה.
״איכותי ואמיתי״ הוא אמר בגאווה, ונאנח ״נו תשבי״ הוא אמר בחיוך, ומשך אותי, התיישבתי בחוסר רצון לידו.
אדיר הוא אותו אחד שכל כך אהבתי, או לפחות חשבתי שאהבתי.
הוא היה הראשון שלי.
״לא ראיתי אותך הרבה זמן״ הוא אמר, ולקחתי שלוק ארוך מהוודקה.
הוא ציפה שאני אחזיר לו את הבקבוק, אבל העדפתי להשאיר אותו אצלי, אני אצטרך אותו.
ישבנו שם בשקט, והוא מידי פעם הסתכל עלי, וסובב חזרה את המבט, המשכתי להסתכל על הקיר שמולי, ולשתות.
״מכירה נייס גאי?״ הוא שאל, ובחנתי אותו.
״מכירה לא משתמשת בו, סתם חרא שדופק אותך״ אמרתי לו בביטחון, והוא צחק, הסתכלתי עליו בקור, והוא כרך את היד שלו סביבי ומשך אותי אליו.
״אני אף פעם לא התכוונתי לפגוע בך״ הוא מלמל לצוואר שלי, ולקחתי נשימה עמוקה.
רציתי לדבר, אבל פחדתי שהקול שלי יצא שבור, כמו שהרגשתי באותו רגע.
כל לילה במשך שנה וחצי, בכיתי ודמיינתי את הרגע שהוא יתנצל, וירצה אותי בחזרה.
אבל לא דמיינתי לעצמי שנשב בבניין נטוש, והוא יעשן נייס גאי.
כל כך הרבה פעמים דמיינתי כמה כיף יהיה לשמוע את זה, אבל זה לא כיף, זה כואב.
הרגשתי חסרת ערך, כמו שתמיד הרגשתי לידו, הגוש בגרון חזר, והחליט לא להיעלם.
״אף פעם לא באמת אהבת אותי״ אמרתי לו והקול שלי יצא שבור, למרות שניסיתי שיצא אחיד. הדמעות עמדו לרדת, ובשארית הכוחות שנשארו לי, נלחמתי בהן.
״זה לא נכון, אני תמיד יאהב אותך עדנה״ הוא אמר, והחזרתי את המבט אליו, העיינים שלי פגשו את שלו.
״אתה שקרן מסריח״ אמרתי כועסת, והוא הסתכל עלי, ולרגע, האמנתי לו.
״אל תבכי״ הוא אמר, ושם את היד שלו על הלחי שלי.
״אני לא מרגישה טוב כשאני איתך״ אמרתי לו והוא חייך חצי חיוך, והמשיך לעשן את הסיגריה שלו, שלא הייתה בדיוק סיגריה, כי לפני דקה הוא גלגל בה נייס גאי.
״תנסי״ הוא אמר באדישות, והוציא את הסיגריה הזאת מהפה, וחיכה שאני ייקח אותה ממנו.
״לא רוצה״ אמרתי והזזתי אותה ממני, הוא נאנח והמשיך לעשן אותה.
״זה ישמע טיפשי עדנה, אבל זה גורם לי להרגיש טוב״ הוא אמר ונאנח.
״אני ואת עשויים מאותו חומר עדן, נפגעים מהכל, תמיד חושבים יותר מדי על הכל, אף פעם לא באמת מרגישים בבית בשום מקום, תמיד אנחנו לבד״ הוא אמר, והסתכלתי עליו, כשהשפה התחתונה שלי רעדה מעט.
והדמעות המשיכו לזלוג, הוא צודק. בסופו של דבר אדיר תמיד צודק.
״אני שונא שאת בוכה״ הוא אמר, ונישק את הלחי שלי, הסתכלתי עליו בגעגועים, והנחתי את הראש שלי על הכתף שלו.
״אני רוצה שתרגישי כמו שאני מרגיש״ הוא הוסיף, ונישק את הראש שלי, כשהוא מושיט לי את הסיגריה שהוא גילגל.
לקחתי אותה בחשש, והרמתי את הראש אליו, ״אני מפחדת״ אמרתי לו בכנות, והוא חייך אלי.
״אין לך ממה, אני פה״ הוא אמר, וחיזק את האחיזה שלו בי.
באמת שלא חשבתי באותו רגע, הוא הרגיש טוב, ואני הרגשתי חרא כמו תמיד, ופעם אחת בחיים שלי, רציתי להרגיש טוב.
לא להרבה, אפילו לקצת, אבל לשם שינוי, להרגיש טוב.
הכנסתי אותה לפה שלי, ושאפתי.
תוך כדי נזכרתי ביום הולדת 8 שלי, עשו לי מסיבה ענקית בבית שלי. אמא שלי לקחה יומיים חופש, ויום לפני סידרה את כל הבית בורוד ולבן, קנתה תיחפושות של נסיכות לכל הבנות.
אני זוכרת שלא אהבתי את זה, הבנות האלה הציקו לי, וצחקו עלי. שאני מוזרה, שאני לא מספיק יפה.
אבל האימהות שלנו חברות, ואני זוכרת שאמא הזהירה אותי.
״תהיי טובה, ותפסיקי לעשות בעיות״ היא ציוותה.
כעסתי על ירדן שנסעה עם ההורים שלה ללונה פארק.
לבשתי את התחפושות של הנסיכות, וירדתי למטה, כולן שיחקו ביחד בחבילה עוברת. ורק הילדת יום הולדת, ישבה בצד.
אדיר היה הבן היחידי שם. אמא שלי חברה של אמא שלו, אז היא הביאה אותו.
הוא התיישב לידי, והציע לי שנלך לחצר ונשחק במשחק משלנו.
מאותו רגע, אהבתי אותו, כי כשהייתי לבד, הוא היה שם בשבילי.
ועבר הזמן, ונהפכנו לזוג. והוא השתנה. ופגע בי, ולהיות לידו גרם לי לאומללות.
ועדיין, לא הפסקתי לאהוב אותו, כי הוא היה שם בשבילי.
זה נשמע טיפשי, אבל מאז סמכתי עליו ועל ירדן בכל דבר, האמנתי שהוא תמיד יהיה שם בשבילי, לא משנה כמו הוא פוגע בי.
למרות שעמוק בפנים ידעתי, שהוא לא בן אדם טוב, ושהוא לא רוצה בטובתי, ואני מאמינה שבאיזשהו שלב, הפסקתי לאהוב אותו.
פרצתי בבכי והסתכלתי עליו, אני די בטוחה שזה התחיל להשפיע.
״אתה יצאת כל כך חרא״ אמרתי לו כועסת, והוא פרץ בצחוק עצוב.
״מה חדש עדן? תמיד הייתי חרא של בן אדם״ הוא אמר, ושיחק באצבעות שלו.
המשכתי לעשן, והעברתי לו בחזרה.
הלוואי שהייתי יכולה להגיד שזה גרם לי לתחושה טובה כמו שלו. להפך, הרגשתי פי אלף יותר רע, ובנוסף להכל, התחלתי לראות צורות.
נעמדתי באיטיות, והתחלתי להתהלך במחסן הזה, ואדיר קם גם, והלך אחריי כשהוא מנסה לתפוס אותי. צחקתי, וברחתי ממנו.
המשכתי להתחמק ממנו, עד שנעצרתי מול המראה שנשענה על הקיר, נעמדתי והסתכלתי על עצמי, אדיר חיבק אותי מאחורה.
״ילדה קטנה ויפה שלי״ הוא מילמל, ונישק את הצוואר שלי.
״אני לא הילדה הקטנה של אף אחד, מאוחר מדי בשביל זה״ אמרתי לו, והמשכתי להסתכל על עצמי, שנאתי כל חלק בעצמי באותו רגע.
שנאתי את עצמי שאני עד כדי כך חלשה שאני נופלת במלכודת שלו, והכי גרוע, שאני יודעת שזה מלכודת.
אני לא אוהבת אותו. זה בטוח, כשעמדתי שם והסתכלתי עלינו, הבנתי שאהבה לא צריכה להיות ככה, הוא לא צריך להיות מסטול. ואני לא צריכה לעמוד שם, כשהאיפור שלי מרוח, והעיינים אדומות.
הוא לא אוהב אותי, אם הוא היה אוהב אותי, הוא לא היה נותן לי לעשן את הזין הזה.
הזזתי אותו ממני, ולקחתי את הפלאפון שלי מהספה ביחד עם הבקבוק וודקה, ורצתי משם.
הצורות שראיתי התחילו לרדוף אחריי, וזה רק דירבן אותי לרוץ מהר יותר.
המשכתי לרוץ, עד שאיבדתי תחושה ברגליים.
עפתי אחורה, כשהתנגשתי במשהו מוצק, ויידים חזקות תפסו אותי כדי שאני לא יפול.