Eden

פרק 13- תחנת משטרה

והנה רבותיי, העונש שהקדוש ברוך הוא גזר עלינו כשגירש אותנו מגן עדן: תמיד לא להתאים.
וחשבתי שכל מה שנותר לי לעשות על פני האדמה הוא לחכות ליום שבו אצטרף אליו, אל השמיים.
והנה באו הימים שבילתי בעירכם והשעות הארוכות שהיא ניצבה ליד מיטתי ואחזה בידי, והיזכרו לי שהנס הגדול מכולם הוא לא הוצאת מים מן הסלע, ולא הורדת המן מן השמיים, ולא בקיעת ים סוף לשניים.
הנס הגדול מכולם מתרחש כאשר שני אנשים נפגשים בזמן הנכון, והופכים להיות מקום, מקום של ממש, כל אחד בשביל האחר.

״אבא, הכל בסדר?״ שאלתי ובחנתי אותו, מחפשת מכה או חבלה.
כשראיתי שאין קפצתי עליו בחיבוק, הוא צחק ונישק את המצח שלי.
״הכל בסדר, מלאך שלי״ הוא אמר בחיוך, והושיב אותי לידו.
הסתכלתי עליו ולקחתי נשימה עמוקה. אין לי מילים להסביר כמה נבהלתי כשהתקשרתי אליו, והוא אמר לי שהוא בתחנת משטרה, דמיינתי את הגרוע מכל.
״למה אנחנו פה?״ שאלתי בשיעמום, אחרי 10 דקות ששיחקתי בטמפל רן.
״כי אני צריך לקחת כמה סיכומי חקירה, למשפט שאני עובד עליו״ הוא ענה, ושמתי את הראש על הכתף שלו.
״מחר אני וירדן עושות את הקעקוע״ הודעתי לו, והוא חייך חצי חיוך
״את בטוחה שאת רוצה משהו שיישאר עלייך לנצח?״ הוא שאל והינהנתי במרץ.
״אלי?״ שוטרת צעירה נעמדה מולנו, ואבא שלי נעמד וחייך אליה.
״נעים מאוד״ הם אמרו ביחד ולחצו ידיים, היא חייכה אלי, והחזרתי לה חצי חיוך.
״זה בסדר אם הבת שלי תצטרף איתנו לארכיון?״ אבא שאל כשנעמדתי גם, והשוטרת ה״מתוקה״ העבירה עליי מבט, ״אני מצטערת אי אפשר להכניס בלי אישור״ היא אמרה במבט מתנצל, והתיישבתי בעצבים.
״עניין של 20 דקות״ אבא אמר לי בחיוך, וגילגלתי עיניים כשהם ירדו במדרגות.
כמה אני מסוכנת מ-1 עד 10, ללכת לעשן פה בשירותים את הגראס שיש לי בתיק?
לא, לא, זה שוב היצר ההרסני שלך שמנסה לסבך אותך בכוח.
הסתכלתי על השוטרים שהתעסקו בניירת שלהם, והחלטתי להסתובב קצת.
נכנסתי לחדר קטן, שהתגלה בתור מטבחון קטן, לקחתי 2 עוגיות מהקערה הקטנה, ויצאתי בזמן שאני אוכלת אותן.
המשכתי להסתובב, עד ששמעתי קול מוכר, התקרבתי בשקט ליציאה לפינת עישון, והסתכלתי על השוטר במדים, והבחור בלבוש אזרחי שמדברים.
הבחור הסתובב טיפה, ככה שראיתי חצי מהפנים שלו.
פאק, זה מאור. שיט רק שלא יראה אותי, אני בחולצת בית ספר.
נכנסתי חזרה למטבחון, והתחבאתי בצד. למה מאור פה? קרה משהו?זה לא נראה כאילו קרה לו משהו...
הוא ראה אותי? הוא עובד עם המשטרה? אבל הוא ברמן.
סתומה, כאילו אין כזה דבר שוטר סמוי. רגע, הוא שוטר סמוי?
אני צריכה לספר לאלירן, רגע מצד שני, אני לא יכולה לדעת, ויש מצב שאני סתם אסכסך.
פשוט סתמי תפה הגדול שלך.
הוצאתי מהתיק שלי את הקפוצ׳ון האפור שלי, ולבשתי אותו כדי שיסתיר את החולצת בית ספר.
סידרתי את השיער ויצאתי בשקט, אין לי שום כוונה לפגוש את מאור, אני רק מכינה את עצמי למקרה שניפגש.
חזרתי לשבת במקום שלי, הסקרנות הרגה אותי, אבל מהר מאוד השתלטתי עלייה.
שיחקתי קצת בפלאפון, כשהרגשתי צל מעליי. זה או אבא שלי או מאור. ואבא שלי זה לא כי הוא היה קורא לי, או מחבק אותי, כמו תמיד.
לקחתי נשימה עמוקה והרמתי את הראש, וכמו שציפיתי זה היה מאור, שהסתכל עליי מבולבל.
לא יודעת למה אבל הייתה לי תחושה לא טובה.
״מה את עושה פה?״ הוא שאל מבולבל ולחוץ, בחנתי אותו ולבשתי חיוך מזוייף. ״אבא שלי פה, הוא עורך דין וקבענו שנלך ביחד לאכול, אז באתי לפגוש אותו פה, כדי שנלך ביחד״ אמרתי לו את האמת והוא הינהנן בראשו, חייך, והתיישב לידי.
״מה אתה עושה פה?״ שאלתי.
״סיפור ארוך״ הוא מילמל, והרמתי גבה. ״יש לי זמן״ אמרתי, ושילבתי ידיים? מחכה שיתחיל לדבר.
״שמ-״ , ״יובל״ אחד מהשוטרים קרא והתקרב אלינו, והתפרץ לו למילים. הסתכלתי על מאור מבולבלת, אבל מהר מאוד שיניתי הבעה לאדישה.
הסתכלתי על השוטר ואז על מאור, שנראה מבוהל, והסתכל על השוטר במבט רצחני.
״מאור, סיימתי״ השוטר אמר, והעביר על מבט חושד. ״אני כבר בא״ מאור מלמל בקושי, וראו שהוא כעס.
״אני הרבה דברים, סתומה זה לא אחד מהם, הוא קרא לך יובל הרגע. אז תסביר לי עכשיו מה הולך פה, לפני שאני אברר לבד״ אמרתי בחוצפה, והוא נאנח.
״תדברי בשקט״ הוא ביקש, והסתכל סביבו.
״אפשר לדבר על זה בערב?״הוא שאל בתחינה, ונאנחתי
״בבר?״ שאלתי, והוא פתח עיניים בבהלה.
״לא,לא, ניפגש בבית קפה, אני ישלח לך בהודעה את הכתובת״ הוא ביקש והינהנתי.
״עדן״, שמעתי את הקול של אבא שלי, והעברתי מבט על מאור/יובל.
נעמדתי, והלכתי לאבא שלי.
״מי זה הבחור?״ אבא שאל אותי. ״סתם מישהו״ אמרתי, והתקדמנו ביחד למעלית, כדי לצאת לחניון.
״הסתכל עלייך יותר מדי״ הוא אמר בטון מזהיר, וצחקתי.
״תירגע אבא, זה לא מתקרב אפילו למקום הזה״ אמרתי בחיוך, והוא צחק.
״יופי. את זוכרת עד איזה גיל אני לא מסכים בנים?״ הוא שאל בהרמת גבה, וצחקתי. ״עד גיל 27״ אמרתי בייאוש, והוא משך אותי אליו לחיבוק.
״ברגע זה, זה הפך לגיל 26, הורדתי לך על התנהגות טובה״ הוא אמר ובילגן לי את השיער, צחקתי, וניסיתי לברוח ממנו.
״די אבא״ אמרתי בייאוש, והוא צחק ועזב את השיער שלי, נכנסנו לאוטו, ואבא חיפש בג׳י פי אס, מסעדה ששווה לאכול בה.
נכנסתי לאינסטגרם, וראיתי שירדן תייגה אותי בתמונה. זאת הייתה תמונה שלנו ביחד מאיזה מועדון.
עשיתי לה לייק, והגבתי לה בחזרה. האמת אני שונאת את האינסטגרם וכל זה, במלא כמעט ולא יוצאות לי תמונות יפות. ככה שיש לי בלחץ איזה 80 תמונות, כולל תיוגים.
הרעש של ההודעה, גרם למחשבות שלי להיעצר, ונכנסתי להודעה.
ממספר לא מוכר.
״מה את אומרת על היום בערב?״
״מי זה?״
״אלירן״ חיוך התפשט על הפנים שלי ומיהרתי למחוק אותו, כשהבנתי שאני מחייכת מהודעה של אלירן.
״מה נעשה היום בערב?״ שלחתי בחזרה, וחיכיתי לתשובה.
שדרך אגב, לא הגיעה, גם לא אחרי שסיימתי לאכול עם אבא, וכשהגעתי הביתה.
הוא מסנן אותי? מה נראה לו?
נכנסתי לחדר שלי עצבנית, והעפתי את התיק עצבנית ״לחוצה״ שמעתי קול מוכר, וצרחתי.
הסתובבתי כדי לראות את אלירן מחייך ברוגע. הסתכלתי עליו מזועזעת, והתיישבתי על המיטה, כשיד ימין שלי מונחת על הלב שלי.
״מה לעזאזאל אתה עושה פה?״ שאלתי מבוהלת, והוא חייך אלי.
״אני שונא פלאפונים, אז חיכיתי לך״ הוא אמר, והסתכלתי עליו בהרמת גבה.
״אתה רציני?״ שאלתי מבולבלת, כשהבנתי שהוא אומר את האמת.
הוא הינהנן, והתיישב על הכורסא שלי.
״החדר שלך שונה, לא מה שציפיתי״ הוא אמר לי, והסתכל מסביב, הורדתי את הקפוצ׳ון, והוא בחן אותי בתהליך.
החולצה עלתה טיפה וחשפה את הבטן שלי, הוא נשך את השפתיים שלו, והתאפקתי לא לצחוק.
״מה ציפית שיהיה?״ שאלתי בהרמת גבה, ושילבתי רגליים.
״האמת? מזבח לשטן וכל החרא הזה״ הוא אמר וצחקתי, הוא הסתכל עליי, וחייך חצי חיוך.
״העיניים שלך זוהרות כשאת צוחקת״ הוא אמר, וחייכתי.
״זה מחמאה?״ שאלתי, והוא העביר את היד בשיער, וגיחך.
״זה אומר שאת יפה, זה אמור להחמיא לך?״ הוא שאל, והסתכלתי עליו מבולבלת.
״לא, הייתי מעדיפה לשמוע מחמאה אחרת״ אמרתי לו בכנות, והוא הסתכל עלי מרוצה.
״בטח אמרו לך מלא פעמים שאת יפה״ הוא אמר, והסתכלתי עליו. פשוט הסתכלתי עליו, ונהנתי מזה. כל כך כיף להסתכל עליו, מהסיבה הפשוטה שהוא כלכך יפה.
״לא מעט״ עניתי בחזרה, והוא גיחך.
״טוב, את הרבה יותר מיפה, מפגר מי שלא הבין את זה עדיין״ הוא אמר, והסתכלתי עליו בחיוך.
שקט. זה מה שהיה למשך החמש דקות הקרובות.
״אז לאן רצית שנלך?״ שאלתי ונזכרתי בהודעה שלו, הוא הרים את הראש ולקח לעצמו רגע.
״מועדון, או סרט, אני מעדיף מועדון״ הוא אמר, וצחקתי.
״גם אני מעדיפה מועדון״ אמרתי, והוא קיבל הודעה.
הסתכלתי עליו בציפייה, והפנים שלו התקשחו, והוא נראה עצבני במיוחד.
״אני צריך ללכת״ הוא אמר עצבני, ולפני שהספקתי להגיב הוא כבר יצא מהחלון.
פיצול אישיות קשה ביותר.
הצליל של ההודעה קטע את המחשבות שלי, ועמוק בתוכי קיוויתי שזה אלירן, למרות שידעתי שזה לא.
הודעה מ-מאור עבודה.
״בשעה 6 וחצי בקפה קפה״ גילגלתי עיניים והעפתי את הפלאפון על הכרית.
מה זה אומר? שאין מועדון בשבילי ובשביל אלירן?