Eden

פרק 44- Eliran is back

״עוד כואב לך מתוקה שלי?״ עדי שאלה, והנדתי בראשי לשלילה.
היא הבן אדם הראשון שחשבתי עליו, על אחותי הגדולה.
״לא, זה בסדר״ עניתי בשקט, והיא הסתכלה עלי מודאגת.
״צריך להרוג את הבן זונה״ היא אמרה בכעס, והלכתי לכיוון המראה, למרות שכל הגוף כאב לי.
הסתכלתי על הפנים שלי, חתך בשפה, ופנס בעין, וכמה כחולים בבטן, זה המתנה שהוא נתן לי.
מפחידה המחשבה כמה אנחנו לא מכירים בן אדם. איך זה שלכל בן אדם יש כמה צדדים? אבל אני לא נותנת לאפס הזה לשבור אותי, האושר שלי לא יהיה תלוי באף אחד.
״את רוצה להגיש תלונה במשטרה?״ עדי שאלה, והתיישבתי לידה, הנדתי בראשי לשלילה.
״למה לא?״ היא שאלה בכעס, ונאנחתי. ״אין טעם״ אמרתי בקול צרוד מבכי ושיעולים. ״אבא שלו שוטר״ הוספתי, ועדי הסתכלה עלי בכעס.
״ושלך עורך דין, אז מה?״ היא שאלה בעצבים, ונתנה בעיטה לאחד מהמשחקים של סתיו.
״אני לא רוצה שאנשים ידברו עלי, עדי. אם אני מגישה תלונה, כבר מחר כל העולם ואחותו יודעים מזה״ אמרתי בשקט, וניסיתי לא לגעת בשפה שלי, ששרפה.
״אז מה? אין לך במה להתבייש, לא עשית כלום, הוא זה שצריך להסתתר, הבן זונה הזה אם הוא נופל לי ליידים, הוא גמור״ היא מילמלה לעצמה, וחייכתי אליה.
״אני יכולה לישון פה?״ שאלתי, והיא הינהנה. ״את יכולה לגור פה״ היא אמרה ברצינות, והסתכלה עלי.
״מה אכפת לך? במלא אמרת שתעברי לפה״ היא הוסיפה, והנדתי בראשי לשלילה.
״לא נראה לי שאמא תסכים, היא די כועסת עלייך״ אמרתי במילמול, ועדי גילגלה עיניים.
״תגידי, את לא מפחדת?״ היא שאלה בשקט, והסתכלתי עליה בחוסר הבנה, ״ממה? מלפגוש את הבן זונה הזה שוב?ממש לא.״ עניתי בביטחון, מה הוא יעשה ירביץ לי?
״למה אני כל כך דפוקה, במערכות יחסים?״ שאלתי את עדי, והיא צחקה. ״תראי אותי, ללא ספק אמא ואבא אשמים״ היא אמרה, וצחקתי גם.
חבר אחד מרביץ לי, השני מסבך אותי ברצח, עוזר לי ואז עוזב, והשלישי נרקומן, וכל השאר בני זונות, אני פשוט לא יודעת לבחור אותם, אני תמיד נופלת על הדפוקים.
״אני הולכת להכין קפה, ולחתוך עוגה, המון עוגה״ עדי אמרה, והלכה לכיוון המטבח, בנתיים עליתי לחדר שלה, והחלפתי לאחת מהפיג׳מות שלה.
התיישבתי על המיטה שלה, ולקחתי את הפלאפון שלי, רציתי שאלירן יחזור ולראות את הטירוף שלו כשהוא מגלה שעומר הרים עליי יד, אני מתגעגעת לאלירן כל כך, אלוהים.
זה אנוכי שאני רוצה לראות אותו מקנא לי? שאני רוצה שהוא ישתגע בגללי?
פתחתי את הפתקים, והעתקתי את המספר של אלירן.
מחקתי אותו מהוואצפ, ומהאנשי קשר, אבל לא הייתי מסוגלת למחוק את כל התמונות שלו ביחד, זה יותר מדי רגעים, יותר מדי זיכרונות.
העתקתי בחזרה את המספר שלו, במטרה לשלוח לו הודעה, לספר לו מה קרה לי ושיחזור כי אני צריכה שהוא ייגן עלי.
וכשבאמת הבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות, התחרטתי, ואז שוב רציתי להתקשר אליו.
מצד אחד, אני מסרבת להיות חלשה עד כדי כך, ולהיות תלוייה בו.
מצד שני, אני כל כך צריכה אותו.
הדבקתי את המספר על הלוח מקשים, ובלי הרבה מחשבה חייגתי אליו.
זה הרגיש כל כך נכון, וכל תחושת התחרטות או פחד מלהיראות פתטית נעלמה.
הצליל נעלם, וזה סימן שהוא ענה, הלב שלי פעם כל כך חזק שיכולתי לשמוע אותו, ופחדתי שעוד רגע מרוב מאמץ הוא פשוט יפסיק.
״עדן״ הקול הנמוך שלו נשמע מהצד השני, והדמעות ירדו מבלי ששמתי לב, לקחתי נשימה עמוקה, וניסיתי להתאפס על עצמי.
״אני מצטערת, לא שמתי לב שחגייתי אליך״ שיקרתי מרוב הלחץ, ושמעתי את הנשימה שלו מהצד השני.
ברגע אחד, עלו לי מיליון זיכרונות מכל הפעמים, שהרגשתי את הנשימות שלו, אם זה שעשינו אהבה, ועד זה שישנו אחד ליד השני, ועד הפעמים הכי קטנים שהתנשקנו.
״זה בסדר, איך את?״ הוא שאל, והקול שלו היה צרוד, כאילו הוא רק קם, ונזכרתי בהפרשי שעות.
״אני מצטערת, הערתי אותך?״ שאלתי במהירות.
״לא, זה בסדר, תפסיקי להתנצל״ הוא אמר בביטחון, והמשכתי לבכות, מודה לאלוהים שאף אחד לא רואה עד כמה אני פתטית הרגע הזה.
״טוב, אני חושבת שאני אנתק, ביי״ אמרתי במהירות, ולא ניתקתי.
״רגע, עדן״ שמעתי מהצד השני, ונאנחתי למשמע הקול שלו אומר את השם שלי.
״מה?״ אמרתי בשקט, ושמעתי אותו נאנח.
״את בטוחה שאת בסדר? שאף אחד לא פגע בך?״ הוא שאל, ונגעתי בצלעות שלי, שכאבו מהבעיטות שלו.
״אני בסדר״.

-נקודת מבט אלירן-

״אני בסדר״ היא אמרה, ולאחר דקה ניתקה.
״קח תמזוודה, ואז קח מונית הביתה, יש לי עניינים לסגור״ אמרתי באדישות לחייל החדש שלי, וסידרתי את החליפה שלי.
הכנסתי את הפלאפון לכיס, והלכתי ליציאה מנתבג.
נכנסתי למכונית שלי, והדלקתי סיגרייה.
אני הרבה דברים טיפש, עוד לא. בחיים לא הייתי משאיר את עדן לגמרי לבד, זה יותר מדי בשבילי, אז שמתי את עידן שישמור עלייה.
כמובן שהמפגר הולך למות, כי הוא הבריז ערב אחד, וכמה שעות אחרי אני שומע, שעדן אצל אחותה, ושאיכשהו בדרך קסם מישהו הרביץ לה.
נכון לעכשיו, יש לי שני דברים על הראש.
למצוא תבן של שרמוטה שהעיז בכלל להרים יד על האישה שלי, והשני, לרצוח אותו.
אני עוד מופתע מעצמי שלא רצחתי אותו ברגע שהבנתי שהוא נוגע באישה שלי, זה באמת היה שינוי מדהים להתקפי זעם שלי.
אבל לא, במקום להקשיב לאינסטיקטים שלי ולחזור לארץ ולהרוג אותו, ניסיתי להיות פחות חולה נפש, לתת לה התחלה חדשה, לתת לה להיות נאהבת.
כמו תמיד אני צודק, העולם טועה.