Eden

פרק 24- יצחק דרעי

הסתכלתי על אלירן שישן לידי.
אני לא מעכלת את זה ששכבתי איתו, ועוד אני זאת שיזמתי הכל.
אני מכירה אותו בקושי, וגם ממה שאני מכירה אני יודעת שאני צריכה להתרחק ממנו כמה שאפשר.
מצד שני, ואו. הוא יודע מה הוא עושה, וזה היה כל כך שונה עכשיו מהפעם הראשונה, זה היה כיף.
לא כאב לי, לא היה דם, לא היה את הלחץ והחוסר ביטחוןזה פשוט היה מספק יותר.
טיפשה, טיפשה, טיפשה.
למה את עושה את הדברים האלה? למה את לא אחראית? ואם אמא שלך הייתה באה ונכנסת באמצע?
נעלתי בכלל את הדלת?
הרמתי את החולצה שלי מהריצפה, ולבשתי אותה בחזרה.
סידרתי את התחתונים, ולקחתי שורט מהערימת בגדים המקופלים שהייתה על הכיסא, ולבשתי אותו.
לקחתי את הפלאפון מהשידה, השעה 05:40, לפנות בוקר.
ואני חשבתי שמקסימום 9 או 10 בלילה עכשיו, לחזור לישון אין טעם במלא עוד שעה וחצי אני צריכה לצאת לבית ספר.
התיישבתי על המיטה, והסתכלתי על אלירן, הוא צריך ללכת.
״אלירן״ מלמלתי בשקט, והוא לא קם, התקרבתי אליו קצת יותר, והתחלתי לתת לו סטירות קטנות בלחי עד שהוא יקום, תוך כדי שאני מתאפקת לא לפרוץ בצחוק.
״מה נראה לך שאת עושה?״ הוא שאל ותפס את היידים שלי, כשהעיניים שלו עדיין עצומות, פלטתי גיחוך קטן, והוא פקח את העיניים.
הוא הסתכל עלי בחצי חיוך, והעיניים החומות-ירוקות שלו זהרו.
הפסקתי לחייך, וזזתי ממנו.
״אתה צריך ללכת, אני צריכה להתארגן לבית ספר״ מלמלתי, ונעמדתי.
הוא גירד את הראש, והתיישב, בחנתי את הקעקועים שלו, והוא נאנח.
״שמעי, לא מתאים לי שאת מנצלת אותי, ואז מסלקת אותי״ הוא אמר בציניות, וגילגלתי עיניים.
האמת לא ידעתי מה להגיד, הייתה אווירה מביכה כזאת, לפחות מהצד שלי.
״תראה מה שקרה אתמול, זה היה נחמד ובלהט הרגע והכל, אבל זה לא מה שאני רוצה או מחפשת״ אמרתי בביטחון, והוא הינהנן בהבנה.
״לא הרסת לי פה פנטזיה על זוגיות או משהו״ הוא אמר בגיחוך, ופלטתי צחוק קטן.
הוא הסתכל עלי מבולבל ״אמרתי משהו מצחיק?״ הוא שאל, ונעמד מולי כשהוא חסר חולצה.
השיער השחור-חום שלו היה מבולגן, והקעקועים שלו זעקו למגע. בחנתי אותו ובלעתי רוק. אלוהים, הוא כמו אל יווני או משהו.
״לא פשוט היה לי חשק לצחוק״ מלמלתי, והוא בחן אותי בביטחון.
״כן שמתי לב שיש לך חשקים״ הוא אמר בגאווה וחייך כשהוא מרוצה מעצמו, נתתי לו מכה בכתף, והוא גיחך בסיפוק.
״את יודעת שאת הבן אדם השני בכל החיים שלי, שאי פעם הרביץ לי ולא קיבל מכות בחזרה״ הוא אמר וצחק, הסתכלתי על העיניים שלו שזהרו בזמן שהוא צחק.
והתיישבתי על המיטה בחזרה. ״ברצינות?״ שאלתי בקושי, הייתי עסוקה בלהתעסק ביצירת אומנות שעמדה מולי.
״כן, את חופשי מעיפה עלי דברים, משקאות, מרביצה לי״ הוא אמר ובחן אותי.
חייכתי אליו, והוא הושיט לי את היד, ונעמדתי כשהוא מצמיד אותי אליו באגרסיביות. ״אני לא אוהב את זה״ הוא אמר ברצינות, והרמתי גבה.
״למה אתה חושב שמעניין אותי מה אתה אוהב ולא אוהב?״ שאלתי והוא התאפק לא לחייך אלי, אבל לא משנה כמה אדיש הוא היה, עמדנו כל כך צמוד אחד לשני.
הסתכלנו אחד לשני בעיניים, וכל כך הרבה כאב השתקף מהעיניים שלו, שזה גרם לי לתחושת ריקנות.
״מי הבן אדם הראשון שהרביץ לך ולא קיבל בחזרה?״ שאלתי והוא הסתכל עלי מבולבל, והבילבול התחלף בכאב.
״אבא שלי״ הוא מילמל, והזיז אותי ממנו בקור.
הוא הרים את החולצה שלו מהכיסא, ולבש אותה בחזרה, ואחרייה את הג׳ינס. הוא התיישב על המיטה שלי וקשר את השרוכים, והסתכלתי עליו מבולבלת, הוא הולך?
שילך, במלא רציתי שילך.
הוא נעמד והסתכל עלי, ״יש לי משהו לעשות, אני הולך״ הוא אמר, והינהנתי.
הוא בחן אותי עוד כמה שניות, ולרגע הוא נראה אובד עצות.
הוא חייך אליי חצי חיוך, והזיז שערה מהפנים שלי, כשהיד שלו כמעט ונוגעת בפנים שלי.
מה שגרם לכל הגוף שלי להשתולל.
״עלית פעם על אופנוע?״ הוא שאל מאמצע שום מקום, והבילבול התחלף בחיוך.
״לא, זה לא הקטע שלי״ מלמלתי, כשהייתי עסוקה בלשקוע בעיניים שלו.
״אין כזה דבר״ הוא אמר בביטחון, וחייך חיוך מרוצה.
״מה זה אומר?״ שאלתי מבולבלת, ונפלט לי גיחוך. הוא העביר את היד בשיער, והניד בראשו.
״תדעי בהמשך היום״ הוא אמר בביטחון, ויצא מהחלון, לפני שהספקתי לעקל בכלל את מה שהוא אמר הרגע.