Eden

פרק 23- בגרות באנגלית

יום אחד אתה פוגש בן אדם
שנכנס לך ללב כל כך חזק
שאתה לא מבין איך חיית בלעדיו.

התיישבתי במקום הקבוע של החבורה שלנו, והוצאתי את האקסל שקניתי מהבוקר, תיכננתי לשתות אותו לפני הבגרות באנגלית אבל לא יצא.
״היה קשה״ קובי אמר בייאוש, והרמתי גבה כשהוא התיישב מולי, הוא ממש יצא חרא בכל הסיפור עם טל, הוא לא לקח את הצד שלה או משהו, אבל ברגע שהפסקנו לבוא לשבת איתם, הוא ידע למה ואפילו לא פנה אליי או לירדן.
״איך היה לך?״ הוא שאל והוציא סיגריה.
״היה בסדר״ עניתי באדישות, והתעלמתי ממנו, הוא בחן אותי והדליק את הסיגיריה שלו, ״את כועסת או משהו?״ הוא שאל, וגיחכתי בזילזול.
״על מה יש לי לכעוס?״ שאלתי בציניות, והוא עישן והסתכל על התלמידים שיצאו מהשער.
״צודקת, אין לך על מה לכעוס, אני אמור לכעוס עלייך״ הוא אמר, והתאפקתי לא להתפרץ עליו.
הסתכלתי עליו בזילזול, והוא סוף סוף החזיר לי מבט. ״אה באמת בוא נשמע על מה יש לך לכעוס עליי?״ שאלתי, והוא גילגל עיניים.
״כל הקטע עם זיו, אפילו לא באת לבית חולים, והבן אדם כמעט מת בגללך״ הוא אמר בנזיפה, והסתכלתי עליו מופתעת.
״בגללי? אשמתי שהוא נרקומן מסריח?״ שאלתי עצבנית, והוא כיבה את הסיגרייה על הדשא.
״ייאלה עדן תעשי לי טובה, שנינו יודעים שנרקומן הוא לא, הוא לקח יותר מדי בגללך״
״אל תאשים אותי בטעויות שלו, ולא הגעתי מסיבה אישית אני לא חייבת לך דין וחשבון״ עניתי כועסת, והוא הסתכל עליי בשנאה, לפני דקה הוא שאל איך הייתה לי הבגרות, לא?
ואו, הצביעות מגיעה לכל מקום ולכל בן אדם בסופו של דבר.
״פשוט אין לך מה להגיד״ הוא ענה, וצחקתי בזילזול.
״יש לי הרבה מה להגיד, אני מעדיפה לשתוק״ אמרתי בביטחון, והוא התעלם ממני.
כאב חד תקף אותי, אבל לא מהסוג הפיזי. יותר בכיוון הנפשי, אחד החברים הכי טובים שלי, מסתכל עלי בשנאה, אני לא חושבת שיש דבר יותר כואב מזה.
״השתנית״ הוא סינן, והחזרתי את האקסל שלא הספקתי לפתוח בחזרה לתיק.
״אתה השתנית, אני נשארתי מי שאני״ עניתי, ונעמדתי הוא המשיך להסתכל עליי בזילזול.
והתעלמתי ממנו, התרחקתי משם כמה שאפשר, והתפללתי שאני לא אפרוץ בבכי.
מה שלא ממש עזר, כי בשנייה שיצאתי מהבית ספר, פרצי בבכי.
קיללתי ושנאתי את עצמי שאני נפגעת ממשהו שאני יודעת שאני לא אשמה בו, ולמרות שידעתי שזה בא, עדיין נתתי לעצמי להיפגע.
הדמעות טישטשו את הראייה שלי, והכנסתי את הפלאפון לכיס של הג׳ינס, ושיפשתי את העיניים, כשהתנגשתי בגוף מוצק, ומעדתי אחורה.
הרמתי את הראש, ואלירן עמד מעליי, הוא הושיט לי את היד שלו.
הסתכלתי עליו בתיסכול, יופי, רק הוא זה מה שחסר לי עכשיו.
נעמדתי לבד, ובאתי לעבור אותו, כשהוא תפס את היד שלי, והחזיר אותי לעמוד מולו, בחוסר רצון.
״מה קרה?״ הוא שאל, וניגב עם האגודל שלו את הדמעות שלי, נרעדתי קצת מהמגע שלו, וזזתי.
״מה אתה רוצה?״ שאלתי מבולבלת מהרגש והדאגה שהעיניים שלו הראו.
״למה את בוכה?״ הוא שאל, ויכולתי להרגיש שהוא קצת מתעצבן.
״לא עניינך״ עניתי בביטחון, והמשכנו להביט אחד לשני בעיניים.
״ברור שזה ענייני, התנגשת בי, זה הכאיב לי״ הוא אמר, ושיפשף את בית החזה שלו בציניות מוגזמת.
״אין לי מצב רוח״ עניתי באדישות, והוא הפסיק לחייך.
״את רעבה?״ הוא שאל בחוסר נוחות, והסתכלתי עליו מופתעת, בתאכלס הוא אשם בהכל, אם לא הוא, לא הייתי רבה עם זיו, וכל זה לא היה קורה.
ועדיין, לא יכולתי לשנוא אותו אבל מצד שני גם לא לאהוב אותו, פשוט לא הרגשתי אליו שום דבר.
״אני רוצה לשתות״ סיננתי והוא צחק.
״סבבה, אבל אי אפשר לשתות על בטן ריקה״ הוא אמר באדישות, ולקח ממני את התיק בית ספר, וביד השנייה משך אותי אחריו.