Eden

פרק 18- מה שצריך לקרות

מה שצריך לקרות- קורה.
זה אחד המשפטים שתמיד האמנתי בהם, והחיים כל הזמן מוכיחים לי שוב ושוב כמה הוא נכון.
אנחנו זה כל מה שעברנו בחיים, בעיקר הדברים הפחות טובים בנו, הדברים שאולי אנחנו מתחרטים עליהם, הם אנחנו.
כל אחד מהם הביא אותנו למה שאנחנו היום.
אני לא אוהבת להתחרט על הבחירות שבחרתי, או על הדברים שעשיתי, בעיקר שבגלל שאם אנחנו מתחרטים, אנחנו מתחרטים על עצמנו.
גם כשאנחנו חושבים שאנחנו שולטים בחיים שלנו דרך הבחירות שלנו, אנחנו אף פעם לא באמת יכולים לדעת לאן תוביל אותנו הבחירה, לאן נגיע.
הבחירה האמיתית שלנו, היא להתמודד עם כל מה שיגיע וכל מה שנקבל, לטובה ולרעה, ללמוד אפשר תמיד, אפילו רצוי.
אבל חשוב לזכור לקבל, להכיל, לדעת, ללמוד ולדעת להמשיך הלאה.

״22״
״21״ עניתי באדישות, והוא פרץ בצחוק .
״22 אמרתי, 22 זה מה שיהיה״ הוא ענה בקור, והרים גבה.
״אם ככה למה אתה שואל אותי?״ שאלתי, והעפתי עליו את העיפרון שהחזקתי, הוא צחק ותפס אותו.
״כי אני אוהב לשמוע אותך מדברת״ הוא אמר, וגילגלתי עיניים בחיוך, שכבר לא יכולתי להסתיר.
״נו תחזרי לעבוד פה, אני יודע שאת מתגעגעת אלי״ אלירן מילמל, והעפתי על החזה שלו את המחברת.
הוא צחק ונאנח, ״את אלימה רצח״ הוא אמר, וזרק אותה עליי בחזרה, רק פחות חזק.
האמת היא שאין לי מושג למה אני פה, בשבוע האחרון כל פעם אחרי בית ספר אני באה לפה, רבה עם אלירן, ואז אנחנו הולכים למשרד שלו ופשוט מדברים או צוחקים, או רבים.
אני לא אשקר, הוא לא בן אדם נחמד. גם לא כשלומדים להכיר אותו.
להכיר אותו עאלק, כל מה שאני יודעת עליו עד עכשיו זה שהוא ממש אוהב ויסקי, שהוא חמום מוח, הצבע האהוב עליו זה שחור, והוא אוהב קעקועים, יש לו אח קטן בן 10 והוא גר באמריקה עם אמא שלהם, ועל אבא שלו לא מדברים, ושהשם משפחה שלו זה אסרף.
״אני צריכה לספר לך משהו״ אמרתי, והוא הפסיק להתעסק בפלאפון שלו, והסתכל עלי. ״זה סוד יעני?״ הוא שאל, והינהנתי.
״אז אל תספרי לי, כי אז זה אומר שאנחנו חברים ואנחנו לא חברים״ הוא אמר רציני, וגילגלתי עיניים.
אני יודעת שהוא רציני, ואני לא כל כך נפגעת כי אני רגילה ליציאות האלה.
חוץ מזה שאני וגיל בסוג של מערכת יחסים, אז אני לא נפגעת מהדברים שאלירן אומר כי זה לא מעניין אותי.
אז למה את פה? למה את נהנת יותר לדבר עם אלירן מאשר עם חבר שלך?
למה את חושבת על אלירן כשאת עם גיל?
די,די עם המחשבות האלה, אני אוהבת את גיל מאוד, הוא חבר שלי.
״די אל תעלבי, זה עוד היה חלש״ אלירן אמר, וקטע את המחשבות שלי.
״מי יעלב ממך יחתיכת טיפש״ אמרתי עצבנית, הוא כזה בן זונה.
רציתי לספר לו על מאור, אבל שישרף לא אכפת לי, מצידי שימות.
״את רוצה לאכול משהו?״ הוא שאל, והתעסק בפלאפון שלו.
״לא״ אמרתי בהחלטיות, והוא נאנח, ״רגע, מה יש לאכול?״ שאלתי בעצבים, והוא צחק.
״מה שתרצי, עליי״ הוא אמר, וחייך.
״בוא נלך למסעדה״ אמרתי והוא נעמד, ״ייאלה בואי״ הוא אמר ולקח את המפתחות שלו מהשולחן.
הסתכלתי עליו בחצי חיוך, אני מאוד אוהבת את הספונטניות הזאת שלו, אין מצב שאני וגיל נישב ככה ונחליט אחרי שנייה שהולכים למסעדה, גיל ירצה להזמין שולחן ולברר איזה מסעדה, ומה המחירים ואיפה היא נמצאת.
״אני צריך להרים אותך לאוטו?״ הוא שאל, ונעמד ליד הדלת כשהוא לבוש במעיל עור השחור שלו, הנדתי בראשי לשלילה ונעמדתי, לקחתי את התיק ויצאתי אחריו.