Eden

פרק 14- נבחרת הכדורסל של בית ספר

אין לי יותר סבלנות לדברים מסויימים.
לא בגלל שהפכתי ליהירה, אלא בגלל הגעתי לנקודה בחיי בה איני רוצה לבזבז את זמני עם אנשים או דברים מהם אינני מרוצה או פוגעים בי.
אין לי סבלנות לציניות, ביקורת מוגזמת או תובענות מסוג כלשהוא.
איבדתי את הרצון לאהוב את מי שלא מחבב אותי, או לרצות את מי שאינו מחבב אותי, ולחייך לאנשים שאינם רוצים לחייך אליי.
אני לא מבזבזת דקה נוספת על שקרנים או טיפוסים מניפולטיביים.
החלטתי להפסיק לתת יד לצביעות וחוסר יושר.
אינני סובלת רכילות זולה, ושונאת קונפליקטיים והשוואות.
אני מאמינה שכנראה יש יקום שונה ומקביל לאותם אנשים, לכן אני נמנעת אנשים בעלי אישיות בעייתית.
בחברות, אינני סובלת חוסר נאמנות ובגידה.
אני לא מסתדרת עם אנשים שאינם יודעים להחמיא או לעודד.
ויותר מהכל, אין לי סבלנות לאנשים שלא שווים את סבלנותיי.

_

״אתה שוטר סמוי?״ שאלתי את מאור, שהתברר בתור יובל.
״זה לא מדוייק, אני לא שוטר, אני פשוט מסייע למשטרה, ובתמורה התיק שלי יימחק, ואם אני יביא תוצאות טובות אני יעבור קורס שוטרים מזורז ויהפוך לשוטר סמוי״ הוא אמר בחצי גאווה, והסתכלתי על השוטר השני שישב ליד יובל.
״בקיצור, אתה מלשן״ אמרתי בגיחוך, והשוטר צחק בזמן שמאור, סליחה, יובל נאנח.
הסתכלתי על השוטר שישב לצידו של יובל/מאור, רציני, אין לי מושג איך לקרוא לו.
״אז איך אני אמורה לקרוא לך עכשיו?מאור או יובל?״ שאלתי באדישות.
״מאור״ שניהם אמרו ביחד, והעברתי מבט על השוטר.
״אתה לא מתכוון להציג את עצמך?״ שאלתי, והוא הינהנן בזריזות.
״קוראים לי תבל, אני המפקד של יובל, אני פה כדי שתדעי שזה עניין רציני ביותר וחייהם של אנשים תלויים בחקירה הזאת״ הוא אמר וקטעתי אותו בגיחוך מלא בזילזול.
״בכל אופן״ הוא אמר עצבני, ולקח נשימה, ״במקרה ומה שסיפרנו לך יוודע, יהיו השלכות בנושא, כמו שיבוש הליכי חקירה, וסיוע לנאשם, ועוד״ הוא הוסיף בחיוך מזוייף, וגיכחתי.
״הפנתי, אתם חוקרים את אלירן?״ שאלתי בהתעניינות, ושקט השתרר בשולחן כשהמלצרית הביאה את הקולה שלי.
״כן״, מאור ענה כשהמלצרית הלכה.
״במה אתם חושדים בו?״ שאלתי, ושניהם החליפו ביניהם מבטים, מתלבטים אם לספר לי או לא.
מאור הסתכל עלי, ״אפשר לסמוך עלייה״, הוא אמר לשוטר השני בשם תבל. והסתכלתי על שניהם בזילזול, כל זה הרגיש לי כמו סצנה זולה מאיזה סרט ישראלי מגעיל ודל תקציב, עם חרא שחקנים.
למה הוא מזלזל בי? הוא לא מכיר אותי, אי אפשר לסמוך עליי.
אני לא מבטיחה כלום.
״אנחנו חושדים בו בהרבה דברים, הסיבה העיקרית היא סמים״ השוטר אמר, ושילבתי יידים, כשאני מסתכלת עליהם.
״יש לי פה גדול, אבל אני אסתום אותו בתנאי אחד״ אמרתי להם בחיוך. 
״אין פה שום עניין של תנאים, את לא תדברי וזהו״ תבל אמר, ומאור הסתכל עלי עצבני.
״אוקיי, אם אתה בטוח בזה״ אמרתי באדישות, והכנסתי את הפלאפון לתיק צד השחור שלי.
הם החליפו מבטים בזמן שנעמדתי, ״שבי״, תבל אמר עצבני, והתיישבתי בזריזות כשאני מחייכת.
״מה את רוצה?״ מאור שאל.
״אוטו״ עניתי בחיוך, ותבל הרים גבה. ״אני צוחקת״ אמרתי והרמתי יידים בכניעה, בזמן שאני מתאפקת לא לצחוק.
״אני רוצה אישור בריאותי לעישון גראס״ אמרתי להם בחיוך, והם פרצו בצחוק. אני לעומתם, לא צחקתי בכלל.
גראס זה לא ממכר, וזה חוקי להרבה אנשים. אז למה שלי לא יהיה אישור?
״עדיף כבר את האוטו״ תבל אמר רגוע, בזמן שמאור גיחך.
בחנתי את שניהם ושילבתי יידים. ״זה מה שאני רוצה״ אמרתי לתבל, והדגשתי כל מילה.
״אולי את גם רוצה שאני אקנה לך? או יגלגל לך?״ הוא שאל בציניות, ומאור מצד שני, הסתכל עלי מבולבל.
״את רק בת 16 איך את-״ , ״אני בת 17״ אמרתי באדישות וגילגול עיניים.
״עדיין, את צעירה מדי לכל זה״, רגע, הוא נזף בי עכשיו?
״בוא תחנך אותי״ אמרתי בזילזול, והוא התעלם ממני, תבל התעסק בפלאפון שלו. הם לא לוקחים אותי ברצינות.
״טוב, קחו לכם זמן לחשוב על זה״ אמרתי, ונעמדתי שוב.
״אנחנו ניקח, ואני חושב שזה מיותר להגיד לך להיות בשקט״ תבל אמר באזהרה, והתעלמתי ממנו.
יצאתי מהקפה, והתחלתי ללכת.
הפלאפון צילצל, הוצאתי אותו מהתיק ועניתי.
״הלו״ אמרתי בחוסר רצון, אני שונאת שמתקשרים אלי.
״עדן?״ שאל קול גברי, והזזתי את הפלאפון מהאוזן כדי להסתכל על המספר, אין לי מושג מי זה.
״כן, מי זה?״
״הי, קוראים לי גיל, אני לומד איתך בבית ספר, אנחנו באותה שכבה״ הוא אמר, וניסיתי להיזכר מי זה. אני בקושי יוצאת לטיולים של בית ספר ככה שאין לי ממש מושג מי זה, והשכבה שלי, שכבה של זונות, ככה שאין לי הרבה חברים שם.
״לא זוכרת אותך״ אמרתי.
״אני הקפטן של הקבוצת כדורסל של בית ספר״ הוא אמר, וכנראה קיווה שאני אזכר.
״יש לנו קבוצת כדורסל בבית ספר?״ שאלתי מסוקרנת.
הוא צחק, וגילגלתי עיינים, כשהצחוק שלו גרם לי לצחוק גם.
״חחח כן, יש לנו״ הוא אמר, וגיכחתי.
״אז מה אתה צריך?״ שאלתי, כשהתיישבתי בספסל של התחנת אוטובוס.
״אבנר המורה למתמטיקה נתן לי את המספר שלך, בקשר לתיגבורים שביקשת״ הוא אמר, ונזכרתי בתיגבורים שביקשתי לפני חצי שנה כמעט, טוב שהוא נזכר.
״ביקשתי תיגבורים לפני איזה חצי שנה, עכשיו נזכרתם?״ שאלתי בגיחוך, ושמעתי אותו נאנח.
״אין לי מושג, אבנר ביקש שאני אעזור לך ובתמורה אני אקבל תוספת בציון״ הוא מלמל, ועליתי לאוטובוס, נשענתי על המעקה והוצאתי את הרב קו כדי לנקב.
״הלו??״ , ״עדן??״
התיישבתי במושב יחיד, ושמתי את הרב קו בתיק .
״מה אמרת?״ שאלתי מבולבלת
״אני מפריע?״ הוא שאל, ושמתי את התיק על הברכיים שלי.
״לא, אז למתי אתה רוצה לקבוע?״ שאלתי, ושיחקתי בציפורניים שלי.
״בא לך מחר? אפשר ללמוד בדשא מחוץ לבית ספר״ חייכתי חצי חיוך, והפסקתי לקלף את הלק השחור שלי.
״באיזה שעה מתאים לך?״ הוא הוסיף. מחר יש לי את הקעקוע ב-5.
״מתאים לך ב1 וחצי כשאני מסיימת ללמוד?״ שאלתי.
״קבענו, אני יבוא לכיתה שלך באמצע היום, כדי שתדעי מי אני״ הוא הוסיף וצחקנו.
״לא יותר קל שאני אוסיף אותך בוואצפ ואראה את התמונה?״ שאלתי בחיוך.
״זה יותר קל, אבל איפה המיסתורין?״ הוא שאל ונשכתי שפתיים. אני מחבבת אותו, למרות שהוא קצת חנון.
״איך אמרת שקוראים לך?״ שאלתי ושמעתי אותו צוחק.
״מעליב, וזה גיל״ הוא אמר וצחקתי. ״אז נתראה מחר?״ שאלתי בחיוך, ולחצתי על הכפתור הזה באוטובוס.
ונעמדתי, ״נתראה מחר,עדן״ הוא אמר, ושנינו ניתקנו.

--

״בוקר טוב״ , ״עדן, אמרתי בוקר טוב״
פתחתי את העיניים בחוסר חשק, והסתכלתי על אמא שלי שישבה על המיטה שלי.
״בוקר טוב״ אמרתי לה בקול צרוד, ולקחתי את הכוס מים שהייתה על השידה שלי. אני תמיד משאירה כוס מים בלילה, כי בבוקר אני קצה צרודה וצמאה.
״השעה עכשיו, 6 חמישים, תהיי מוכנה ב7 ארבעים?״ היא שאלה, והסתכלתי עלייה מבולבלת ועייפה.
״למה?״ שאלתי במבט חושד, והיא חייכה אלי.
״כדי שאני אקח אותך לבית ספר״ היא ענתה ונעמדה, קמתי אחרייה, וכמעט מעדתי מהשמיכה.
״רגע, אמא״ אמרתי כשהיא הגיעה לדלת, היא הסתובהה, ונעמדתי מולה.
״אני יכולה ללכת לבד, אני תמיד הולכת לבד״ אמרתי לה מבולבלת, והיא התקרבה אלי.
״אני אקח אותך.״ היא אמרה בהחלטיות, והריחה את השיער שלי, מה נסגר עם האישה הזאת, ״ותחפפי את השיער, יש לו ריח לא טוב״ היא אמרה, וכיווצתי את הגבות
״ריח של אישה, זה הנשק הכי חזק שלה, זה מה שמייחד אותה מנשים אחרות, תזכרי את זה״ היא אמרה, והינהנתי כשהיא יצאה מהחדר.
הדלת נסגרה אחרייה, וישר הרחתי את השיער שלי. אין לו ריח רע, אבל גם אין לו ריח טוב. פשוט אין לו ריח.
נכנסתי למקלחת, והתקלחתי כמובן, שחפפתי.
ציחצחתי שיינים, ונעמדתי מול המראה, כשאני לבושה בחזייה שחורה, ותחתונים וורודות, אני אוהבת לתאם בגדים וגם הלבשה תחתונה, אבל אני קמצנית מדי, במלא אף אחד לא רואה אותם, אז חבל לי להוציא עליהם כל כך הרבה כסף.
לבשתי חולצת בית ספר צמודה בצבע לבן, ושורט ג׳ינס רגיל, עם האולסטאר הלבנות שלי, שכבר לא כל כך לבנות.
עשיתי צמה, ונשארתי בלי איפור היום. שמתי בושם, ולבשתי מעליי את הקפוצ׳ון האפור שלבשתי אתמול, שהיה גדול עליי, ובגלל זה אהבתי אותו.
לקחתי את התיק בית ספר, אוזניות, פלאפון וירדתי למטה.
״שבע  וחמישים״ שמעתי את הקול של אמא שלי, ונעמדתי במקום, תוך כדי שאני מגלגלת עיניים כשהיא לא רואה.
״אני בטוחה שאת לא אוהבת לחכות, אז למה אני צריכה לחכות?״ היא שאלה, ונעמדה מולי.
״מצטערת״ אמרתי, והיא הסתכלה עליי כועסת, ולקחה את התיק שלה מהספה, והתקדמה לדלת.
״רגע, מה עם ארוחת בוקר?״ שאלתי, והיא הסתובבה.
״אם לא היית מאחרת בעשר  דקות, היית מספיקה לאכול״ היא אמרה, והינהנתי כשאני מחייכת בזילזול.
היא התעלמה, ויצאתי אחרייה.
היום הזה כבר התחיל כמו האופי של אמא שלי-שחור.