Eden

פרק 4- נעים מאוד, אלירן

״ ממבט ראשון, היא נראת קצת קרירה ואולי מתנשאת, אבל אין זה כך באמת. בזכות התכונות הללו הוא משוכנע, שהיא לא נותנת לגברים אחרים להתקרב אליה בקלות. התנהגות כזאת מערערת את הביטחון שלו. הוא כבר לא כל כך בטוח שהוא יצליח להשיג אותך, ואין שום סיכוי שבעולם שהוא יקבל רושם מוטעה.
מבחינתו, את יכולה להיות רק בקטגוריה אחת: שווה השקעה. ״

הסתכלתי עליו מבולבלת, וזיו בחן אותי.
״אני מצטער עדן, הוא ממש רוצה לדבר איתך ואי אפשר לסרב לו״ זיו אמר, ולקחתי צעד אחורה.
יש לי תחושת בטן שזיו לא ממש הולך לעזור לי, והבחור הזה נראה חם עליי רצח.
״מי אתה?״ שאלתי את הבחור, והוא הניד בראשו עם חיוך, וזיו הסתכל עלי במבט מתנצל
הוא התחיל להתקרב אלי, הסתכלתי עליו, פאק הוא חתיך
״נעים מאוד, אלירן״ הוא אמר, והושיט לי את היד שלו. הסתכלתי עליו קפואה, ולא לחצתי את היד שלו.
הוא חייך אלי ולקח את היד שלו בחזרה, כשהוא לא מפסיק להסתכל עליי.
להגיד את האמת? הוא הפחיד אותי, מאוד. משהו בעיניים שלו שידר אליי פסיכופט.
מהדרך שהוא כיבה את הסיגריה שהוא החזיק, עד ההליכה שלו, ועד החיוך שלו, הכל שידר- פסיכופט.
״תני לי לנחש, עדן״ הוא אמר בקור, והסתובב לזיו
״עזרת לי מאוד, לך״ הוא אמר לזיו, והסתכלתי על זיו מפוחדת, אני ירצח אותו אם הוא יילך, זיו הסתכל עלי בייאוש, והתחיל ללכת לכיווני, חסר לו שהוא לא תופס אותי ורץ.
״זיו״ מלמלתי בייאוש, והוא הוריד את הראש ועבר אותי, אוקי, לא להילחץ עדן, הייתי במצבים יותר גרועים. נראה לי.
הרמתי את הראש, והסתכלתי על הגבר שמסתבר שקוראים לו אלירן, שהסתכל עלי משועשע, ונשען על מכונית ספורט, שכנראה שלו כי הוא הרגיש די חופשי.
״זה לא ישאיר צלקת, למזלך״ הוא אמר והקול שלו היה קפוא, שום רגש.
הרגשתי צורך לדבר, אבל המילים לא יצאו לי. לקחתי נשימה עמוקה, וחזרתי להסתכל עליו, פאק הוא חתיך.
״לא היית מתנהג כמו אנס ומסתובב עם מפגרים, כל זה לא היה קורה״ עניתי לו רגועה, אבל מבפנים, הבטן התהפכה לי מפחד.
הוא צחק, והסתכלתי עליו מופתעת
״לגבי המפגרים את צודקת, לגבי האנס את טועה, ואני לא מסתובב איתם, הם החיילים שלי, יש הבדל״ הוא ענה, והסתכלתי עליו מבולבלת.
חיילים? רציני? חש את עצמו אבי הטחול, בהגזמה אבל.
״חיילים?״ שאלתי, ונפלט לי גיחוך למרות שניסיתי להיות רצינית.
הוא העביר את היד בשיער, והתקדם לכיווני, הסתכלתי עליו מבולבלת, הוא תפס את הצוואר שלי, והצמיד אותי לקיר בטון, ניסיתי לקחת נשימה, והאחיזה שלו התחזקה.
מתוך אינסטינקט, היידים שלי תפסו את היידים שלו, וניסיתי להרחיק אותו ממני, מה שבפירוש היה בלתי אפשרי.
אני בדרך כלל לא פחדנית, אבל משהו בו הלחיץ אותי, והוא היה חזק ממני.
הסתכלתי לתוך העיניים שלו, וניסיתי למצוא בהם משהו טוב. אבל הן היו ריקות, קשה להסביר, אבל לא היה בהן כלום, חוץ מרוע.
״אלירן״ מלמלתי כשהרגשתי סחרחורת, הוא שיחרר את האחיזה, ומעדתי על הריצפה, החזקתי את הגרון שלי, והשתעלתי.
״אני לא חבר שלך, את תדברי אליי יפה ותיתני לי כבוד״ הוא אמר באזהרה, והסתכלתי עליו כועסת ומפוחדת ביחד.
קמתי מהריצפה, והוא העביר את היד בשיער, הוא הסתכל עליי בשינאה, ובא להיכנס לאוטו שלו.
״למה רצית לפגוש אותי? כדי להפחיד אותי? מצטערת, לא עבד לך, אתה לא יותר מסתם עבריין צעצוע שמרים יידים על נשים״ אמרתי לו בזילזול, והוא נאנח בגיחוך.
״באותו ערב הייתי שיכור, עכשיו אני זוכר בוודאות איך את נראת, גיליתי איפה את לומדת, גרה, מי החברים שלך, מי ההורים שלך, מתי אחותך חוזרת לארץ, אני יודע עלייך הכל״ הוא אמר, והמבטים שלנו הצטלבו, בלעתי את הרוק שלי, והוא חייך חצי חיוך ״עכשיו, תחכי לעונש שלך״ הוא אמר, ונכנס לאוטו שלו.
עמדתי שם קפואה, הוא נסע לכיווני במהירות, וזזתי במהירות, סופית הוא פסיכופט.