" הלו? את איתי? אני שואל אותך את אותה שאלה כבר שעה ואת ממשיכה להתעלם. איך את רוצה שנלמד ככה? " הארי שאל, מחזק את ידו שהחזיקה במותניי כשאני יושבת לידו ליד השולחן.
אבל כל מה שהעסיק את מוחי באותם רגעים היו מחשבות על הארי וג'ולייט, אני יודעת שאני סתם פרנואידית, שאני צריכה לסמוך על הארי, אבל... המילים שלה לא יוצאות לי מהראש. וזה לא כי אני לא סומכת על הארי, זה כי אני לא סומכת עליה.
" סליחה. סליחה.. אני לא מרוכזת. " שפשפתי את מצחי בייאוש בזמן שאני עוצמת את עיניי ומנסה לא לשקוע שוב במחשבות.
" שמתי לב.. " הוא החליק את ידו בחזרה למקומה ושילב את ידיו בעוד הוא נשען על כיסאו. " משהו עובר עלייך. "
" לא, לא. בכלל לא. " שיקרתי וקיפלתי את רגליי אל בטני, מכחכחת בגרוני באי נוחיות. " סתם, קצת מחשבות. עדיין מוזר להיות כאן. "
" את בטוחה? זה לא נראה כמו סתם קצת מחשבות. את יכולה לדבר איתי אם משהו קורה. " הוא לא נראה כל כך שמח, או תומך. הוא מתנהג כיאילו הוא יודע שאני חושדת ושאין לו כוח לעבור את זה שוב.
" כן, אני בטוחה. שום דבר שצריך להדאיג אותך. " הייתי די דבקה במטרה, לא רציתי לריב איתו. אין לי אפילו סיבה מוצדקת, שמעתי את ג'ולייט מדברת על הארי, אף אחד לא הבטיח לי שזה ההארי שלי והארי רק יתעצבן עוד יותר אם יבין שזאת הסיבה.
" אוקיי. " הוא השיל את ידיו אחת מהשנייה והסתכל לתוך עיניי, עדיין חושד אם אני דוברת אמת. " את מוזרה. " הוא אמר ברצינות, למרות שאני יודעת לזהות שיש קצת ציניות בקולו.
" מוזר זה טוב. " שילבתי את ידיי, גורמת לו לפלוט גיחוך קטנטן ולהישאר עם חיוך על פניו.
הוא נישק את שפתיי והנהן, " לגמרי. "
" נראה לי שאני אזוז הביתה. " הנחתי את ידיי על יריכיי ובאתי להתרומם ממקומי ליד הארי, באותה השנייה הוא הניח את ידו על כתפי וגרם לי להסתכל עליו בין רגע.
" כבר? " עיניו נפקחו טיפה יותר כך שיכלתי לראות את הירוק הבוהק מהם. " אפילו לא החשיך עדיין. " הוא הסתכל החוצה מעבר לחלון שהקרין עלינו שמש נעימה שבכל רגע עמדה לשקוע.
" יש לי תחושה שאתה רוצה קצת זמן לבד. " דיברתי בשקט, אני לא יודעת למה התנהגתי מוזר. לא הרגשתי שאני זאת ששולטת בדברים שאני עושה, הרגשתי כיאילו מישהו עושה בישבילי, מדבר בישבילי. משהו בתקופה הזאת פשוט לא היה.. טוב. הכל היה מוזר, האווירה הייתה מתוחה, ואני.. אני לא הרגשתי כמו עצמי.
" אני? אם כבר את. את מתנהגת מוזר מאז שחזרת. אני כבר לא מרגיש שאני מכיר אותך. את מרוחקת, במיוחד ממני. כיאילו את בעולם אחר. " הוא הניח את כף ידו על שלי והסתכל לתוך עיניי, אבל ידי זזה משלו, לא היה לי נוח ככה. למה זה קורה? למה אני מרגישה כיאילו אני לא יכולה להיות לידו? " את מתרחקת ממני, את רואה? " הוא אמר בקול כואב, מסתכל עליי במבט שבור. " מה עשיתי, אמה? " הוא כבר לא כעס, הוא רק היה עצוב. כל מה שהוא רצה זה להיות איתי, ואני לא נתתי לו אפילו את זה.
YOU ARE READING
Meant To Be
Fanfiction#3 בFanfiction בתאריך 29.6.17! אמה ילדה חדשה, שהגיעה לבית הספר במקרה. היא יתומה. סבתא שלה מממנת לה דירה קטנה שמספיקה לה, כל חודש היא שולחת לה כסף, ובאה לביקור. היא משלמת לה על בית הספר החדש, אבל זה רק בגלל שכשגרה עם סבא וסבתא היא סבלה בבית הספר. כול...
