ספנסר מרין ילדה בת כמעט 16 מקבלת מלגה לאקדמיה ע״ש לינקולן לשחיינים מקצועיים
אח שלה אוסטין מרין לומד בבית ספר תיכון בכיתה י״א
החבר הכי טוב שלו- טובי לומד באקדמיה אלייה ספנסר קיבלה מלגה גם כן בכיתה י״א
לפני שספנסר עוברת לאקדמיה (פנימיה)
אוסטין אומר...
****נקודת מבט ספנסר**** אחרי שנת הצהרים שלי ושל מייגן, בכל זאת לא בדיוק התרגלנו חזרה לשעות.. קיבלתי ווצאפ מאלכס, ״אנחנוצריכיםלדבר.. בשבעמולהמזרקההגדולה?״ הוא כתב, ״סבבה, ניפגששם..״כתבתי חזרה.. וכמובן הוא הולך לזרוק אותי, זה יהיה מבאס.. מאוד.. כי אני באמת אוהבת אותו.. לבשתי ג'ינס כהה, חולצה לבנה מכופתרת, ומעל סרגי כחול כהה כך שרואים את צווארון ואת תחתית החולצה, שמתי מעיל חום חרדל ארול, ומשקפי שמש אם אני אתחיל לבכות שלא יראה את הדמעות שלי.. שמתי עקבים שחורים ומעט אודם והלכתי לכיוון המזרקה, השעה הייתה רבע לשבע וידעתי שיקח לי איזה עשר דקות להגיע, ועדיף להקדים מאשר לאחר..
Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
חיכיתי ליד המזרקה איזה רבע שעה, השעה הייתה כבר שבע ועשרה, הוא מבריז לי או משהו? ואז ראיתי אותו מתקדם לכיוון, ממש לפני שהתייאשתי, קייטלין הייתה לידו! הם הלכו לכיוון שלי, והוא לא ראה אותי, לפני שהם הגיעו למזרקה הם פנו לכיוון הרחוב שליד הפארק , מה עובר עליו?! מה קרה פה עכשיו?! חזרתי חזרה אל הדירה והתיישבתי על הספה עצבנית, שאני אצלצל אליו?! לנזוף בו?! מה אני אמורה לעשות לעזעזל? אחרי חצי שעה קייטלין נכנסה לדירה ואלכס עמד בדלת, ״ספנסר חזרת!״ הוא התקרב אליי ובא לחבק אותי או לנשק אותי אני אפילו לא יודעת, העפתי לו סטירה כל כך חזרה שהוא נראה לי עוד היה צריך איפוס מזעזוע שהוא חטף, יצאתי בסערה מהדירה הרגשתי כל כך פגועה , התחלתי ללכת ברחוב, ואז התחיל גשם חזק.. ממש מבול! ״היי!״ שמעתי את הקול המוכר שלו מאחורי והרגשתי את היד שלו מתלפפת סביב המותן שלי כדי להדוף את ההליכה המהירה שלי, ״עזוב אותי אלכס״ אמרתי בקול שטוף דמעות ובכי, ״מה עובר עלייך? למה לא אמרת לי שנחתת? ״ הוא שאל ולא הבנתי מה עובר עליו, ״אתה לא מדבר איתי זוכר? אני קנאית או משהו כזה?!״ צעקתי מתוך יאוש, ״ואז אתה שולח לי ווצאפ שאנחנו צריכים לדבר?! ואפילו כדי לזרוק אותי אתה לא מגיע! הברזת לי כדי ללכת להסתובב עם הזונה הקטנה שלך!״ צרחתי עליו גם מתוך הכעס וגם בגלל שבקושי שמעו אותי מהגשם החזק, ״אין לי מושג על מה את מדברת, אני יודע שלא דיברנו, אבל זה כי חשבתי שאנחנו לא יכולים לדבר על זה בפלאפון אלא רק פנים אל פנים, וכל פעם שהתקשרתי אלייך בשבוע וחצי האחרונים ענה לי מענה קולי! חסמת אותי או משהו?״ הוא שאל ולא ידעתי מה לעשות מה קורה פה בכלל? ״בואי נלך לשבת בבית קפה, נבין הכל..״ הוא אמר והנהנתי, הוא חיבק אותי קרוב אליו, וניסה לנקות לי את הדמעות, אבל גשם הרטיב אותי במקום...
