פרפרים לבנים

♥️

17.8.2019

מוצפת בהודעות מכן.
חלקכן מודאגות, חלקכן כועסות, חלקכן מטיפות וחלקכן מפרגנות אך מסיימות עם שאלת השאלות-״אז מתי פרק של פרפרים?״ רובכן בעיקר דורשות הסברים.

החלטתי להפסיק להתחמק ולענות לכן.
אחת ולתמיד. מהלב שלי אליכן.

פרפרים לבנים פורסם ב-2015 חלפו כל כך הרבה דברים מאז, מנערה לבחורה מתיכון לצבא והכל רץ לצד הכתיבה של הסיפור הזה שהפך את עולמי.
עם כל האהבה והנאמנות שלכן-לא תבינו לעולם עד כמה הסיפור הזה יקר לי ואיך שאני שופכת את הלב בכל פרק.
לא תבינו כמה אני נחשפת בפניכן מבלי שאפילו תדעו וכמה פעמים מצאתי את עצמי תוהה האם זה בסדר שכתבתי הרגע סיטואציה זהה לחלוטין לזו שחוויתי לפני מספר ימים/שבועות/חודשים.
האם האנשים שחוויתי איתם את המקרים האלו עלולים לקרוא?
איך הם יגיבו?
האם אני צריכה להפסיק?
אבל אם אפסיק הכתיבה תהיה ריקה מרגש,
אז להמשיך בכל זאת?
ועוד אינספור דילמות אישיות ששרטו אותי לגמרי אך עם זאת ולמרות זאת- ידעתי ששום דבר לא מעניין אותי כמו הסיפוק שמגיע כשהפרק גמור- ואם זה אומר שהלב שלי מונח בפניכן, אז הוא לגמרי שלכן.
הדהימה אותי הידיעה שמעטות מכן הצליחו להרגיש אותי בסיפור,
זה מעט הפחיד כי בהרבה מקרים חששתי מהתגובות ומהביקורות בכל פעם שפרסמתי פרק. אם כל הרגעים בסיפור היו פירות דמיוני, אני בטוחה שהיה לי יותר קל לקבל כל תגובה שלכן.
למזלי רֹב התגובות היו טובות ומחבקות.
לא תאמינו כמה לילות נרדמתי כשהחיוך מרוח על הפרצוף שלי.
הפירגון שלכן הרים אותי,
אהבתי שאהבתן את הבית של הלב שלי.
אני מנסה להמחיש לכן במילים האלו, כמה פרפרים לבנים יקר לי.
עצוב לי לכתוב אבל מהרגע שבו התגייסתי חיי השתנו לחלוטין,
בתקופה הנוצצת של פרפרים לבנים חייתי חיי נעורים נורמטיבים לחלוטין שסבבו סביב משפחה, לימודים וחברים.
היום זה אחרת,
אני משרתת בבסיס סגור, חיי נעים סביב התפקיד, החברים שהכרתי שם והשיגרה שלא מאפשרת לי להתפנות לכתיבת הסיפור.
כשיש לי זמן פנוי הוא מגיע רק בערבים/בלילות ואלו רגעים שאני רק רוצה לשבת בסתלבט עם האנשים שאני אוהבת.
כשאני חוזרת הביתה בסופשים, אני גמורה. בחיי שאני גמורה. משתדלת לצאת עם המשפחה והחברות הכי טובות שלי ולפעמים מפנקת את עצמי בקריאת ספר טוב או בצפייה בסדרה.
החיים שלי מלאים כרגע(טפו טפו טפו!) ועם כל הצער אני לא מצליחה לפנות זמן לפרפרים לבנים. מרגישה קצת כפויית טובה אבל הגעגוע העז מלטף לי את המצפון- כי הכל בסדר, אני עדיין אוהבת לכתוב והלב שלי פה.
כמו שכבר כתבתי,
פרפרים לבנים הוא הבית שלו. תמיד ישאר.
חשוב לי להוסיף,
בנות, אני לא רוצה להפר את האימון שלכן בי.
כשאני כותבת שאפרסם פרק אני באמת מתכוונת לזה ורוצה.
הגעתן לכמות הדירוגים שביקשתי-וזו סוג של מטרה עבורי.
אני לא יכולה להפקיר אתכן אחרי שהבטחתי, הידיעה שהגעתן ליעד מאיצה בי למצוא זמן לכתוב.
אם זה כל כך מרגיז אתכן אפסיק להציב יעדים,
פשוט היחסי גומלין בנינו דוחפים אותי לעשייה.
אני לא רוצה שתכעסו, לא רוצה לפרק את מה שבנינו פה שנים שלמות.
אני באמת משתדלת ורוצה בטובת הסיפור.
לסיום מתוק,
אשתף אתכן בכך שבכל התקופה הזו קורים לי לא מעט דברים שמעיפים לי את המוזה לשמיים. נפלתי ללא מעט סיטואציות עם בחור כלשהו שבסיומן מצאתי את עצמי משתפת את חברה שלי בכך שאני מתה לכתוב עליהן בפרפרים. או שהיו רגעים שהייתי אומרת לחברות שלי: ״חבל שאי אפשר לכתוב בעצמי את מה שהוא יגיד לי.״ או ״אם זה היה עומרי ממן הוא היה מגיב אחרת לגמרי. חבל שהוא לא עומרי ממן!״
ומנגד לכך, רגעים שאני אומרת- ״איך לעזאזל לא כתבתי משהו דומה בסיפור?״ הייתה פעם שהתקשרתי אל חברה וצרחתי שהקוראות של פרפרים ימותו על מה שהוא אמר לי ושעומרי חייב להגיד דבר כזה לאושר.
לפעמים כשמתנגן שיר יפה אני ממהרת לאתר את שמו ולכתוב בפתקים של האייפון. שולחת קישור לחברות הטובות מהבית ומבקשת מהן להזכיר לי להוסיף אותו לפרק שאפרסם. לפעמים גם חווה רגעים שמרגשים אותי עם האנשים שלי והלב מעט נצבט מגעגוע לחברוּת של הדמויות בסיפור.
אם יש דבר שאני אוהבת יותר מכל- זה לכתוב על חברוּת אמיתית. הכי קל לי להעביר את האהבה הזו דרך הכתיבה כי זו האהבה שאני הכי מכירה לפני הרומנטיקה וכל מה שסובב סביבה.
רק כדי שתבינו- אני חיה את פרפרים לבנים,
תמיד אשאר רוני המתלהבת שמאוהבת עד כלות בסיפור ובדמויות שהיא יצרה פשוט עכשיו זה קצת שונה. אני מקווה שלא מרגיש שאני מצטערת על המקום שאני נמצאת בו, כי אני לא. זו אחת התקופות הכי יפות שלי, אני מברכת את החיים שלי ואני חווה דברים שמצליחים לגעת לי במקום הכי הכי עמוק בנשמה, המקום הזה שממנו כתבתי את הרגעים המרגשים ביותר שנחשפתן אליהם בסיפור.
זהו זה! אין יותר פוסט מתנצל כל מס פרקים,
פוסט מנחם או פוסט המודיע על מחסומי כתיבה/חוסר בזמן.
אין צורך יותר בהסברים,
הסברתי לכן כאן הכל.
הפעמים הבאות שתקבלו התראות מפרפרים לבנים-
יהיו התראות המבשרות על פרקים.
מקווה שתבינו ואם לא, אבין את זה שאתן לא מבינות.
חשבתי שאם אכתוב תרד האבן שעל הלב אך עדיין לא מרגישה. אולי בהמשך.
אשתדל לקבל כל תגובה שתכתב כאן ומבטיחה לקרוא ולהשיב.
לא מתחמקת ובורחת יותר.

המון תודה, מחילה ואהבה.

עד לפעם הבאה,
רוני♥️

-
ובפניה ישירה אל הקוראות החדשות שדי זרות לי אבל יקרות וחשובות לא פחות✨🫶🏻
תודה על הדירוגים והתגובות שלכן, כל התראה שמגיעה מהאפליקציה הזו מציפה בי זכרונות נוסטלגיים והיסטריים סביב הסיפור ומעלה געגוע מבורך לתקופה המופלאה והתמימה שהייתה🧚 זה מרגש ש״דור״ חדש של בנות קורא את פרפרים לבנים למרות שעבר כל כך הרבה זמן מאז פרסומו. מעריכה גם אתכן מכל הלב(הנמס) שלי💘