פרפרים לבנים

פרפרים לבנים- פרק 1 |•לאחר שמונה שעות•|

נכתב ופורסם בדצמבר, 2015

הי בנות!
אני בתקווה ענקית שהרומן הזה יטלטל את ליבכן,
יעצור את נשמתכן, יסחוף אתכן עד כדי התמכרות וכמובן-
ילמד אתכן כמה וכמה מסרים חשובים בנוגע לאהבה,
לחברות ולחיים.
קריאה מהנה
ותודה שבחרתן לקרוא את הסיפור שלי🙂

נקודת המבט של אושר:

"אני מצטערת...״ מלמלתי. חיבקתי אותה, שררה דממה. עדיין הייתי בהלם אך ניסיתי שלא להביע זאת דרך הבעות פניי. לאחר דקות ארוכות של בכי שקט היא נשכבה לצידי, ליטפתי את שיערה, שתקתי. העדפתי לשתוק מאשר להגיד שטויות ומילים שאתחרט עליהן.

אין לי מושג מה הרגשתי באותו הרגע, אבל אין ספק שההלם שחוויתי כשדמעות זלגו מעיני עורר בי הרגשה מוזרה ולא מוכרת. מה שכן, ועל זה לא העזתי לפקפק, העצב של החברה הכי טובה שלי משפיע על גופי באופן חולני. זה הפחיד אותי נורא ובו זמנית ניחם, לאורך חיי היחידים שנשמתי הייתה נשרפת לנוכח הכאב שלהם היו משפחתי. אלינור ממן הצליחה לשבור את המוסכמות האיומה שנוצרה מאז האסון, אלי הצליחה להכנס לליבי.

בעודי יושבת לצידה, תמונות מחרידות של האירועים שאירעו לפני שמונה שעות מילאו את מוחי. מרשה לעצמי לדמיין את הרגע בו היא קיבלה את ההודעה וראתה את התמונה, את הבושה שחשה והכאב הפנימי שהחל להתפשט אל כל איבר ואיבר בגוף. מרשה לעצמי להזדהות עם תפילת התחנונים הדורשת שאף דמעה לא תזלוג לה לעיני אותם אנשים שהיו לצידה, אותם אנשים שקיבלו את אותה ההודעה שהיא קיבלה. בעיקר הרשתי לעצמי לחוש בכאב, באכזבה. בכאב הנגרם לה ובאכזבה אשר מכה בי בחוזקה, מכה בי לנוכח העובדה שלא הייתי לצידה כשכל זה קרה. בלעתי את הגוש שהצטבר בגרוני והסטתי אליה את מבטי, מחייכת חיוך קטן כשמבחינה כי היא נרדמה, חיוך מריר שנוגד את כל הפירושים שמופיעים בויקיפדיה מתחת למונח חיוך.

בעדינות רבה ירדתי מהמיטה וכיסיתי את רגלייה החשופות בשמיכה הדקה שהונחה בקיפול על הכסא הסמוך.
פניתי למחשב והדלקתי אותו, המתנתי דקות קצרות ונשפתי בהקלה כשהבחנתי בכך שדף הפייסבוק היה פתוח בכרטיסיית הסרגל של שולחן העבודה. התחברתי במהירות והקלדתי את שמו, נכנסתי לתמונת הפרופיל שלו והבטתי בה. "לא יאמן...״ לחשתי. התנתקתי מהר וקמתי מהכסא בעודי מביטה באלי וחשה צריבה איומה.

ייסורי המצפון שהרגשתי היו בלתי ניתנים לתיאור והכעס היה עצום עד כדי מצב שתמונות בהן אני סוטרת לו רצו במוחי. תמונות אשר נוגדות בכל מובן אפשרי את האופי שלי. הכעס היה על כך שלא הייתי איתה באותו הרגע שקיבלה את ההודעה ושבמקום להיות לצידה, הלכתי איתו. הכעס בעיקר נגרם מהידיעה שאם הייתי נוכחת, אלי לא הייתה משתכרת לה באיזה בר וממררת על חייה. למזלי הרב, אלוהים ריחם על מצפוני מעט בכך ששלח בחור צעיר שיעזור לה וילווה אותה לביתה. אם הוא לא היה, אני באמת לא יודעת מה היה עולה בגורלה.