נקודת המבט של עומרי:
״היי!״
הסתובבתי באיטיות והבחנתי בה ממהרת אלי מבעד החנייה.
״אמא.״ נשפתי אוויר והבטתי בה מתקדמת לעברי בצעדים זריזים.
לא יצא לי לדבר איתה כל כך מאז המקרה עם דור, ואני כמעט בטוח שהרגע הזה הולך להיות ממש עכשיו.
״מה קורה?״ היא שאלה ומייד כיווצה את פנייה והושיטה את ידה אל עבר חולצתי הספוגה בזיעה, ״מה זה, למה אתה רטוב?״ פציתי את פי בכדי לענות לה אך היא מיהרה להוסיף-
״זו זיעה!"
כשנפרדתי מאושר ליד הבניין שלה, פרקתי את כל האדרנלין שהיה בי ועשיתי את הדרך לכאן בריצה מהירה.
״אפשר לענות?״ נאנחתי וגלגלתי את עייני בחוסר סבלנות.
״מצטערת... פשוט מלא זמן לא נתקלתי בך. וגם כשזה קרה, היית לפחות עם חבר אחד ולא יכולתי לגשת אלייך. את החג עשית אצל אבנר בראשון, שדרך אגב לא אהבתי את זה בכלל... אבא נתקל בך יום רביעי במדרגות אך התחמקת ממנו בטענה שאתה ממהר לישיבה, מארוחת שישי הברזת, לא דיברת איתנו שבועיים וחצי. אני ואבא נורא דואגים.״
נדהם מהיכולת שלה להכניס כל כך הרבה מילים במשפט אחד מבלי לעצור לנשום או לבלוע רוק לפחות, לעזאזל. זה כל כך אופייני לכל הנשים.
״הכל טוב.״ עניתי באדישות ובחוסר סבלנות.
״זו לא תשובה בשבילי. תכנס, תתקלח. בעוד כרבע שעה אמתין לך בסלון ונקיים שיחה צפופה.״
גיחוך קל נפלט מבין שפתיי והיא כתגובה הרימה את גבותייה בבילבול.
״תמתיני לי בסלון? נקיים שיחה צפופה? מה אני נראה לך? אחד הפקידים שלך שאת מועילה בטובך להזמין אותם ולקיים איתם שיחה?!״ ירקתי לעברה בזילזול וכל איבר בגופי רתח מעצבים.
אני שונא שהיא מדברת אלינו בטון רשמי כזה, לפעמים היא שוכחת לעשות את ההפרדה בין העבודה לבית.
״אני בסך הכל רוצה שנדבר, עומרי.״ היא מילמלה בצרידות וליבי החל להאיץ כשהבחנתי במבט ששידרה אליי. האשמה החלה לחלחל בי והתקרבתי בעדינות וגייסתי בשבילה חיוך קטן מזוייף.
״הכל טוב אמא, אין על מה לדבר.״ אמרתי בקול רגוע ושליו ומדהים איך שבשניה האור ריצד מתוך עינייה לשמע הטון דיבור שלי.
״בסדר. לא בא לך היום? מכבדת. אבל אני דורשת ממך שמחר נשב ונדבר.״ היא הביטה בי, מחכה לתשובה.
עקפתי אותה ואיגרפתי את כפות ידיי וללא שום כוונה דחפתי בתנועה אגרסיבית את דלת הכניסה שהייתה חצי פתוחה.
אין לי זין לדרמה הזאת עכשיו.
״עומרי?״ היא קראה מאחוריי.
״בסדר!״ צעקתי בחזרה ונתקלתי באילנה שהביטה בי מבוהלת ומבולבלת.
״למען ה׳! הבהלת אותי ילד!״ היא נאחזה בדלת המקרר כאילו חייה תלויים באחיזה הזו.
״מצטער.״ עניתי בחוסר סבלנות והתקדמתי אל עבר המדרגות.
״תעצור!״ היא דרשה ממני.
הסתובבתי והבטתי בה. ״מה?!״ רטנתי.
״מה העצבים האלו?״ היא קיווצה את גבותייה והביטה בי בריכוז.
״שום דבר, הכל טוב. אני נכנס להתקלח. צריכה דיווח גם לגבי זה?״ שאלתי ושלחתי לעברה מבט זועם שלא באמת הגיע לה, אבל היא עוד אחת שנפלה כקורבן לעצבים שלא מכוונים אלייה.
״תלך! אתה מסריח מזיעה.״ היא הקניטה אותי ובחרה להתעלם מהטון התוקפני ששידרתי כלפייה.
אני פשוט אוהב את האישה הזאת. אני חושב שהיא היחידה שבאמת יודעת איך להתמודד איתי כשאני עצבני.
״אילנה!״ קראתי והיא סגרה את המקרר והסיטה את מבטה אליי בחזרה.
״מת עלייך.״ אמרתי וחייכתי חיוך קטן.
ורק לאחר שזכיתי לקבל ממנה את ההבעה החמימה והאוהבת שאני פשוט זקוק לראות בכל יום לאורך כל ילדותי ועד עכשיו, עליתי לחדרי באפיסת הכוחות שנותרו לי מהיום המתיש הזה.
המים הקרים שזלגו לאורך כל גופי העבירו בי גלים של רענון. הטתי את צווארי הכואב אחורנית והשריטות שעל גבי צרבו כששיפשפתי את המקום בסבון. הדלת הזאת הרגה אותי והבעיטה שאושר בעטה בה? בכלל גמרה עלי. עצמתי את עייני, מתמסר לרגע השקט שכל כך הזדקקתי לו בשעות האחרונות.
כשיצאתי מהמקלחת הדבר הראשון שעשיתי הוא לשלוח לה הודעה.
YOU ARE READING
פרפרים לבנים
Romance״יש לך סבלנות לזה?״ שאלה בעוד שחיוך קטן שלא יורגש לעיני זרים התפשט אט אט על שפתייה. ״כן.״ השבתי בפשטות והבטתי בה ארוכות, ממתין לתאוריה המדוייקת שלה על הפרפרים בבטן. ״האמת שזו התאוריה של אמא שלי,״ החלה לומר ועצרה מיד. היא שאפה אוויר אל ריאותייה והס...
