נקודת המבט של עומרי:
״עומרי?״ אלי הסתובבה והביטה בי בהבעה ספקנית.
פתחתי את דלת החדר והסטתי לעברה מבט שואל.
״מה קורה?״ היא נאנחה ולכדה את מבטי.
לא הייתי צריך להיות גאון הדור בשביל לדעת למה היא מתכוונת, אבל איך אוכל לתת תשובות לאנשים כשאין לי תשובה לתת לעצמי? גייסתי לי הבעה מבולבלת.
״אתה ואושר.״ היא סיננה בעצבים ועינייה ננעצו בעייני.
״שחררי״ פקדתי עליה בתוקפנות ונכנסתי לחדר.
״אתה לא תתחמק מזה. די זהו, נשבר לי משניכם כבר!״ היא ירקה לעברי בטון מותש וגדוש ביאוש. צעדיה התרחקו, בעטתי את רגלי אחורנית והדלת נטרקה בחוזקה.
קפצתי למיטה וקברתי את הפנים שלי בכרית.
מותש מכל הסיפור המזדיין הזה כבר.
לפני כשבוע בלבד שפכתי בפנייה את כל כולי. את כל האמת שלי, בתקווה שתנסה להבין ולא לפתח ציפיות גבוהות בנוגע אלי. השאלה ששברה לי את הלב הייתה- למה התקרבתי אליה.
התשובה שלי הייתה פשוטה, שאני לא יודע.
זאת האמת. אני לא יודע כלום מלבד העובדה שאני צריך אותה קרוב אלי. שאני צריך לראות אותה מחייכת כי רק ככה אני מרגיש רגוע ושלו. שאני צריך לשמוע את הקול שלה ולהרגיש אותה לצידי. לא בקטע רומנטי, לא לזה אני מכוון. רק שתהיה ליידי, רק את זה אני רוצה. אבל לצערי הציפיות שלה גבוהות מידי, היא מכוונת רחוק. היא זקוקה לאהבה.
כבר הבטחתי לעצמי, אתן לה הכל.
הגנה, חום, ביטחון, כבוד, עזרה- רק לא אהבה.
כי אני לא יודע... כי אני פשוט לא רוצה לדעת.
לא רוצה את האחריות הזאת,
לא יודע איך להתמודד עם זוגיות, אפילו נרתע מהמחשבה הזאת. אני רחוק שנות אור מלהיות אדם רומנטי, והיא צריכה אדם כזה. שיעניק לה וירעיף עליה אהבה ללא גבולות. מגיע לה, מגיע לה עולם ומלואו. היא מלאך, ואני עם כל החטאים שלי הדמות הכי קרובה שאני מכוון אליה זה שטן.
באותו הערב כשהבטתי בפנייה והבחנתי בדמעות, הריאות שלי התכווצו. נדרתי שאעשה הכל בשביל שרק תחייך,
ולא עברו חודשיים ואני הוא הגורם לבכי שלה?
לא יכולתי להכיל את המחשבה הזו.
הדמעות שלה רק דירבנו אותי להמשיך... להמשיך לגרום לה להגיע למסקנה הזו-שאני לא בשבילה.
ניסיתי להיות קרוב אליה, ניסיתי להתחבר אליה,
לא בפן הרומנטי, אלא בפן החברי.
לא רציתי שיחשבו שהיא עוד אחת שאני לועס וזורק, לא רציתי שיחשבו משהו בכלל. רציתי רק שתהיה קרובה אלי, ללא שום מחשבות ללא שום ציפיות. שתבכה עלי כשיכאב לה ושתחייך אלי את החיוך שממיס לי את הלב כשרק ארגיש טיפה של כעס. היא מעיפה ממני כל גרם וגרם של עצב,
היא מטריפה לי את החושים. הזוי איך כשהיא ליידי פשוט הכל רגוע יותר, הראש שלי נקי מדאגות וממחשבות והדבר היחידי שאני מרוכז בו זה היא.
אז וואלה כן, רציתי באופן תמידי את האושר הזה שחשתי כשהייתי לצידה, אהבתי את הרוגע שהיה בי כשהייתי בנוכחותה.
אז למה התקרבתי אליה היא שואלת?
עכשיו אני יודע...
זו הסיבה.
אך כשהבחנתי במבטים שלה, הבנתי שזה בלתי אפשרי. הציפיות שלה הן אחרות, הילדונת מתחילה להתאהב. אני לא בנוי לשיט הזה וישר נרתעתי.
היא התחילה להציק בשאלות ולחפור לעומק של העניין, אז החלטתי שאבהיר לה את האמת שהיא עדיין לא כל כך למדה לקבל-
אני לא רוצה זוגיות.
לאחר שסיימתי להודות ולהביע את רגשותיי באופן הברור ביותר שגייסתי לעצמי,
היא רמזה לי שהיא רוצה שאלך. לא התנגדתי, לא הייתי מסוגל להשאר שם ולהביט בה. הדמעות שלה הרגו אותי, אם הייתי ממשיך להביט לשניה בפנים היפות שלה שמביעות אכזבה מהבן אדם שאני,
אני כמעט בטוח שלא הייתי משתלט על עצמי והייתי אומר לה כל מילה העיקר שתחייך. לאורך כל השיחה היא נשכה את השפתיים שלה, ואלוהים בחיים לא רציתי לטעום ממשהו כמו שרציתי לטעום ממנה. לטרוף אותה בנשיקה שתמחק כל פיסה מזכרוני בנוגע לחרא שאמרתי לה לגבי האהבה ואיך שהיא מתבטאת בחיי. למחוק כל פיסה מזכרונה מהחצי שעה הזו ולזכות לראות את החיוך שלה. רק לראות את החיוך שלה.
אני לא אגואיסט. לא אבלבל אותה בשביל לספק את הרצונות שלי- הזכרתי לתת מודע שלי.
אז הקשבתי לה... הלכתי משם.
לא קפצתי עליה בנשיקה שאני משתוקק לתת לה כל כך הרבה זמן, לא התנצלתי ואמרתי שכל הדברים שנאמרו הם שטויות,
לא.
לא אתן לה להתאהב בי,
זה לא מגיע לה.
לא מגיע לה להפגע,
היא נפגעה מספיק.
אם הייתי ממשיך לגרום לה לחיות באשליה שייצא מאיתנו משהו,
אם הייתי ממשיך לנצל את הסיטואציה שהיא מתחילה להתאהב בי ולהנות מהזמן איכות איתה,
הלב שלה היה נשבר לחתיכות.
הוא כבר נשבר פעמיים,
הפעם הראשונה היא שהמשפחה שלה נפטרה,
הפעם השניה היא שכחלון ההומו זין הזה פגע בה.
העדפתי לעצור את הסרט שבו היא חיה עכשיו,
מאשר לגרום לה להמשיך להתאהב בדבר שהוא בלתי אפשרי- והכאב של האכזבה יהיה גדול יותר מכל כאב אחר בעולם.
אז לא,
אני לא אגואיסט- לא אשאר איתה רק כי כיף לי ואגרום לה להמשיך לפתח תקוות לשאו.
להגיד שאני בסדר? זה שקר.
אני אוכל את עצמי מבפנים.
שבוע עבר מאז המקרה, שבוע שאני מתחמק מהעיניים הגדולות והיפות שלה, עד אתמול.
כשהבנתי שהיא באה עם שאר החברות שלה והן מתכננות לשבת עם אלי בבית שלנו, טסתי משם כמו טיל. נתקלתי בה ביציאה, לא החלפתי איתה מילה. זרקתי כמה מילים לרותם חברה שלה ועפתי משם במהירות. והנה, לפני רבע שעה פגשתי אותה בפעם השניה, חזרתי מהבית של צחי לפני כשעתיים, העברתי שעה וחצי עם לינוי בסיפוק הצרכים שלי ועשר דקות לאחר מכן אלי מתקשרת אלי שאבוא להחזיר אותה הביתה מהבית של רותם- מהשכונה שאני מתחנן שלא תתקרב אליה. אלי שכחה את האייפון ואושר נאלצה לרדת ולהביא לה אותו, ירדתי מהאופנוע והתקדמתי לעברה. הלב שלי הלם בחזי רק מלהביט בעיניים שלה.
היא התקרבה, לבושה בפיג׳מה קצרצרה ושיערה מקורזל בקוקו רפוי. כשהגיעה הושיטה לי את האייפון בעדינות, לקחתי אותו ממנה וסקרתי אותה בעייני. היא יפיפיה. כל כולה, פשוט כולה.
לא עברה שניה ונזכרתי איפה אנחנו נמצאים, העצבים החלו לחלחל בתוכי כשהידיעה שהיא נשארת לישון פה היכתה בי. התלבטתי אם פשוט למשוך אותה איתי ועם אלי לבית מאשר שתשאר במקום הזה. שונא את השכונה הזאת, תמיד שנאתי. גם כשהייתי ילד.
לא רציתי לבלבל אותה בנוגע ליחסים בנינו, אז פשוט חיכיתי שתעלה למעלה ולא זזתי משם עד שהבחנתי באורות מבעד לחלון הדירה שכבו.
אז כן,
אני מת לחטוף אותה ולטעום כל חלק ממנה.
אני מת לבהות בה שעות על גבי שעות ולשמוע את הצחוק שלה- הצליל שמרטיט לי את הנשמה.
אני משתוקק לחבק אותה וליצור עבורה חומות של הגנה, הגנה שהיא כל כך זקוקה לה. הגנה שאני עצמי כל כך זקוק להעניק לה. כשאני מחבק אותה אני מרגיש איך לאט לאט פעימות ליבה דופקות באופן סדיר, אני חש בנשימות שלה אשר נרגעות ובאיך שהגוף שלה בשניה הופך מקשיח לרפוי ורגוע כנגד גופי. אני יודע כמה היא זקוקה לביטחון הזה. ואם להודות באמת, אני זקוק לה יותר מאשר שהיא זקוקה לי. זקוק להעניק לה.
אבל לא,
לא אני לא אגואיסט.
לא אתן לה לפתח ציפיות שלעולם לא יוכלו להתממש.
מעדיף להיות רחוק ממנה,
מאשר קרוב וחי בידיעה שהיא עלולה להפגע ממני ברגע כזה או אחר.
אז למה התקרבתי אליה?
התקרבתי אליה כי אני זקוק לה.
למה הרסתי את כל זה ואמרתי לה שאני לא בנוי לאהבה?
הרסתי את כל זה כי אשכרה פעם ראשונה בחיים שלי קרה מצב שהיה אכפת לי מרגשות של מישהו אחר יותר מאשר אלו ששלי.
הרסתי את כל זה כי היא חשובה לי.
כי אני זקוק לה מחייכת,
לא לטווח זמן קצר איתי ולאחר מכן אראה איך ליבה מתרסק לחתיכות כשייפול לה האסימון והיא תבין מי אני.
אני זקוק לה מחייכת באופן נצחי.
אז עכשיו היא קצת פגועה,
קצת מאוכזבת,
קצת לא מבינה.
אבל אני מתנחם בעובדה שכל זה עכשווי.
עוד פחות מחודש היא תרגע ותבין שכל זה היה טעות ענקית. היא תשכיל להבין שזה שאני משרה עלייה חום, ביטחון והגנה-
לאו דווקא מחייב שאני צריך להיות בן הזוג שלה.
התהפכתי לצד והבטתי בקיר, מנסה להבין איך הגעתי למצב הזה שבו אני נמצא כרגע. הרי שנתיים שלמות היינו חיים בתחת האחד של השניה,
איך הכל התפוצץ פתאום?
איך זה שחודשיים אני פשוט לא חודל מלחשוב עליה?
אני עוצם את עייני בחוזקה ומתפלל להרדם.
להרדם ולשכוח מכל העניין הזה.
לשכוח מהשיחה איתה, מההסברים שאלי דורשת ובצדק, מהתשובות שמאור דורש ממני לגבי התקיפה שלי בדור, לגבי ההורים שלי שמצפים שאתן להם הסברים בדיוק כמו מאור, אבל על הזין שלי. רק למאור אני חייב הסברים, כי לו באמת חשוב איך אני מרגיש ולא למה עשיתי את זה.
לשכוח מאושר, ומעצם הקיום שלה-
כי איכשהו כל הדאגות שלי סובבות סביבה.
להרדם ולשכוח מהכל. מכל פיסת זיכרון שקשורה לילדה ההיא...
לילדה שמסבכת לי את הראש, וגם את החיים.
YOU ARE READING
פרפרים לבנים
Romansa״יש לך סבלנות לזה?״ שאלה בעוד שחיוך קטן שלא יורגש לעיני זרים התפשט אט אט על שפתייה. ״כן.״ השבתי בפשטות והבטתי בה ארוכות, ממתין לתאוריה המדוייקת שלה על הפרפרים בבטן. ״האמת שזו התאוריה של אמא שלי,״ החלה לומר ועצרה מיד. היא שאפה אוויר אל ריאותייה והס...
