זֶה כְּמוֹ גַּלִּים
אֲבָל גַּלִּים גְּדוֹלִים מִדַּי
שֶׁמִּתְנַפְּצִים פִּי כַּמָּה
אֵיךְ לְהַסְבִּיר לְךָ?
זֶה כְּמוֹ קָפֶה
אֲבָל זֶה כּל הַגַּרְגְּרִים
שֶׁמִּתְפָּרְקִים לְמַטָּה
אֵיךְ לְהַסְבִּיר לְךָ?
זֶה כְּמוֹ לִהְיוֹת עַל צוּק חופְשִׁי
וְהַשָּׁמַיִם הֵם זְכוּכִית שָׁם מִלְּמַעְלָה
אֵיךְ לְהַסְבִּיר לְךָ?
-עֲדִי אַבְרָהָמִי
~46 שעות לאחר מכן~
נקודת המבט של עומרי:
כשעייניה נפקחו והתקווה החלה לטשטש את החוסר אונים, הן נעצמו במיידית. האור הבוהק והבהיר שנחשפה אליו לשניה הקצרה הזו מנע מהן להשאר פקוחות.
״אלי,״ אמא שלי הניחה את אצבעותייה המטופחות על לחיה החיוורת של אחותי.
אלי פקחה את עינייה בשנית וחיפשה במבטה אחר דבר מה. כשמצאה, היא נשפה אוויר בחדות ומיד עיוותה את פניה בכאב. ״מה עם כולם?״ היא נעצה את עינייה בעיניי הדומעות. הנהנתי קלות והתקדמתי אליה בצעדים זעירים. ״אז את זוכרת,״ לחשתי בצרידות ומיד כיחכחתי בגרוני. ״תגיד לי שכולם בסדר,״ קולה היה חלש ונדמה שנדרש ממנה מאמץ רב לפלוט את המילים.
״כולם בסדר.״ השבתי מיד.
״התעוררה?״ הוא התקדם אלי במהירות.
הנהנתי וגייסתי חיוך קטן.
״מה עם צחי?״ שאלתי כשנעמד מולי.
״יותר מזל משכל.״ גיחך והחל לצעוד ביחד איתי אל עבר הספסל המרופד.
״אמר שהוא לא מצליח לתפוס אותך.״ הוסיף כשהתיישבנו.
״אין לי כוח להתמודד עם שיחה כזו עכשיו.״ השבתי והשענתי את ראשי לאחור, עוצם את עיניי ומנסה לא לייחס חשיבות רבה לכאב ראש המייסר.
״מה?״ מאור הניח את כף ידו על כתפי.
״עייף.״ השבתי ופקחתי את עיניי.
״יש חדש איתה?״ שאל ובכך גרם לצביטה קלה בליבי.
״לא עונה. התקשרתי איזה אלף פעם.״ השבתי בטון מובס שלא הצלחתי לזהות.
״לא הלכת אליה?״ הפתעה הציפה את הבעתו.
הנדתי את ראשי.
״תספר לי מה קרה?״ שאל.
הנדתי את ראשי בשנית.
״רוצה לשתות משהו?״
הנדתי את ראשי בפעם השלישית.
הוא החל להתרומם וכשנעמד הביט בי ארוכות.
״יוצא לסיגריה, עשר דקות חוזר.״ אמר.
הנהנתי.
״היי,״ קולה שהושמע לפתע גרם לשפיות לאחוז בי.
״אוי,״ היא פלטה מיד בלחש, ״סליחה! הערתי אותך...״ הוסיפה ולקחה שני צעדים לאחור. ״תחזור לישון.״
הנדתי את ראשי מיד והישרתי אליה מבט. ״זה בסדר,״ אמרתי והחרטה שעינייה שידרו גרמה לי להזדקף מיד ולגייס הבעה שתשדר נעימות.
נעמה הנהנה והתקדמה לעברי, התיישבה לצידי וסקרה את פניי בעינייה החומות.
״מי בחדר עם אלי?״ שאלתי והנחתי את מבטי על הרופאה והאחות ששוחחו עם איזו אישה מבוגרת. ״אמא שלך, אלנה וניר.״ השיבה בעודה ממשיכה להביט בי.
״תגידי את מה שאת רוצה להגיד.״ נאנחתי לאחר דקות שלמות בהן אני מוצא את עצמי טרוד לנוכח העובדה שנעמה בוהה בי ומתלבטת האם לפצות את פיה.
״אושר לא עונה לי.״ פלטה מיד.
שאפתי עמוק אוויר אל ריאותיי.
״גם לי לא.״ שיתפתי אותה.
״הצלחת לקבוע איתו?״ היא שאלה.
״שקט,״ מיהרתי לתקוף במגננה.
״רק אני ואתה פה...״ היא הרגיעה בקול שליו ונינוח.
״עדיין. אל תדברי על זה, היא לא תרצה שכולם ידעו.״ דרשתי ונעצתי בה עיניים זועמות.
״היא בכלל יודעת שאתה לוקח אותה אליו?״ שאלה.
״לא.״ עניתי.
״אתה לוקח סיכון.״ נעמה נאנחה והשעינה את גבה לאחור.
״זה המעט שאני יכול לעשות בשבילה.״ נאנחתי ונשענתי לאחור גם אני, עוצם את עיניי ומנסה שוב, להדחיק את המיגרנה האיומה.
״מה קרה?״ נעמה שאלה לאחר מספר דקות בהן מחשבותיי נודדות אך ורק אל בחורה אחת.
״עייף.״ השבתי את אותה תשובה שסיפקתי למאור.
״ועכשיו באמת...״ מלמלה.
פקחתי את עיניי והסטתי לעברה את מבטי, ״מה?״ שאלתי.
״מה קרה?״ היא דבקה בעקשנות שלה.
״הכל קרה.״ השבתי וגיחכתי במרירות.
״אלי?״ היא שאלה בלחישה.
״כבר לא דואג. היא תהיה בסדר, במקרה שלה את הגוף אפשר לתקן.״
״אושר...״ נעמה פלטה לאחר דקה ארוכה של דממה.
״את הנפש שלה פחות אפשר.״ השבתי וחיפשתי את האישור במבטה.
כשהנהנה איגרפתי את כפות ידיי בחוזקה.
משהו בי רצה שהיא תניד את ראשה לשלילה ותגיד לי שאת הנפש של אושר גם ניתן לתקן.
YOU ARE READING
פרפרים לבנים
Roman d'amour״יש לך סבלנות לזה?״ שאלה בעוד שחיוך קטן שלא יורגש לעיני זרים התפשט אט אט על שפתייה. ״כן.״ השבתי בפשטות והבטתי בה ארוכות, ממתין לתאוריה המדוייקת שלה על הפרפרים בבטן. ״האמת שזו התאוריה של אמא שלי,״ החלה לומר ועצרה מיד. היא שאפה אוויר אל ריאותייה והס...
