*ממליצה לשמוע את השיר תוך כדי הקריאה.
הבניין שאני מתגוררת בו רחוק בכמה שכונות מהבית של אלי ככה שאם אני עושה את הדרך בריצה, תוך עשר דקות אני בבית. נואשתי להגיע הביתה, להתקלח ולישון. אין דבר שאני יותר זקוקה לו כרגע משינה. אספתי את השיער הארוך והגלי שלי לפקעת שדמתה לעגבניה בשניות הראשונות אך מיד הפכה למראה של חציל מאחר שלא הייתה שום גומייה שתשתלט על העניינים. החלתי לרוץ, בדרך כלל אני לא נוהגת לשוטט לבדי ברחובות כשמחשיך. כבר אז בילדותי השתדלתי לא לצאת לבד בלילות, יותר נכון להגיד כי אמא שלי לא אפשרה לי בטענה שיש אנשים שמחפשים עלמות צעירות ויפות כפיתיון לזממים שלהם. אני משחזרת את המשפט הזה בראשי כשהיא מבטאת אותו עם המילים הגבוהות וההתבטאות החדה שלה וכאב חד דוקר את ליבי. אני מוכנה להקריב הכל בשביל לזכות לראותה.
מוכנה להקריב הכל רק כדי לקבל חמש דקות איתה.
להתנצל על העובדה שלאורך כל השנים לא העזתי לפלוט את המשפט שהיה על קצה לשוני בכל רגע בו הבנתי עד כמה זכיתי שאישה כמותה תהיה אמא שלי.
אני לא יודעת מדוע לא העזתי לומר לה אותו מעולם, אולי כי פשוט נרתעתי ממצבים מביכים ואהבתי להזרים כל רגע בצחוק ובקלילות שלא מלווה באמירות מרגשות שמחממות את הלב. הייתי רגילה שהוריי היו בתפקיד הדובוני אכפת לי וכנראה שלקחתי את כל האהבה שלהם כמובנת מאליה ולא דאגתי מידי פעם לשתף אותם בהערכה הרבה שאני חשה.
אם רק היו לי חמש דקות עם אמא, אני יודעת שהמשפט היחידי שהייתי אומרת לה זה המשפט הזה.
משפט הבנוי משלוש מילים- אני אוהבת אותך.
ואם אפשר להוסיף עוד כמה מילים, אז אומר לה תודה.
תודה על היותה המודל לחיקוי המושלם, תודה על שלימדה אותי מהו כוח נשי עוצמתי ומה זו אהבה אמיתית וטהורה שאינה תלויה בדבר.
עצרתי לרגע קטן כדי להתנשף ולעכל את העומס הרגשי שחשתי בחמש דקות האלו במחשבות על אמא שלי.
בדרך כלל אני לא נוהגת לדבר עליה, על אבא, על שתי האחיות שלי או על פרזי. אני אפילו משתדלת לא לחשוב עליהם, בכלל.
עצם המחשבה עליהם מכניסה אותי לבלאק רציני, הנשימות שלי נהפכות לכבדות והזיכרונות שורפים לי כל תא במוח. התקפי החרדה לא מאחרים להגיע בכל פעם שאני רק אמיצה מספיק כדי להעלות אותם בזכרוני. הייתה לי משפחה נהדרת.
הגעתי לבניין ומיהרתי אל המעלית. כשנכנסתי נדרשו ממני תעצומות נפש אדירים על מנת לא להביט בהשתקפותי שבמראה. ידעתי עד כמה המראה הזה יחריד ויזעזע אותי, העדפתי למנוע מעצמי את הרגע הזה.
כשהגעתי אל הבית שלי ושל סבתא, פתחתי בעדינות את הדלת ונכנסתי לדירה. בעודי נועלת אחריי, הבטתי בסבתא אשר שכבה לה רדומה על הספה. סבתא שלי היא הבן אדם היחידי שנשאר לי מהמשפחה, אין לי דודים משני הצדדים, ההורים של אבי מתגוררים בקנדה וסבי מצד אימי, בעלה של סבתא- נפטר מהמחלה לפני כמה שנים רעות.
צעדתי אל עבר המסדרון בעודי חולצת את נעלי העקב מכפות רגליי, הנחתי אותן ליד דלת חדרי ונכנסתי לחדר האורחים. פתחתי את הארון והוצאתי שמיכה, יש לסבתא שלי קטע כזה להרדם בכל מקום ובכל תנוחה וכך נוצרים אינספור מצבים בהם היא רדומה כשהיא לא מכוסה.
YOU ARE READING
פרפרים לבנים
Romansa״יש לך סבלנות לזה?״ שאלה בעוד שחיוך קטן שלא יורגש לעיני זרים התפשט אט אט על שפתייה. ״כן.״ השבתי בפשטות והבטתי בה ארוכות, ממתין לתאוריה המדוייקת שלה על הפרפרים בבטן. ״האמת שזו התאוריה של אמא שלי,״ החלה לומר ועצרה מיד. היא שאפה אוויר אל ריאותייה והס...
