אַל תִּדְאֲגִי
מְחַכֶּה, אֵיפֹה שֶׁתִּהְיִי
אַתְּ לָקַחַת אֶת נִשְׁמָתִי
אַתְּ תָּמִיד
תָּמִיד תִּהְיִי אִיתִּי
-מָשִׁינָה
נקודת המבט של אושר:
״אני מצטער.״ הרופא יצא מחדר הניתוח בהבעה מיוסרת. ״לא!״ ליאורה צרחה ועומרי קם מהספה במהירות.
״מה?!״ בועז שאל בשפתיים רועדות.
״אני מצטער... עשינו כל שביכולתנו, היא לא שרדה את הניתוח.״ הוא השיב לשאלתו של בועז.
הלחץ בבית החזה שלי גבר וחשתי כי שתי ידיים אוחזות בליבי וסוחטות אותו. הכאב שנגרם היה עצום. גדול יותר מהכאב שחשתי כשבישרו לי על מות משפחתי. ״אין מצב.״ מלמלתי בלחש. הפנתי את מבטי לצד ופגשתי בעיניים האדומות והיוקדות של עומרי. ״אין מצב.״ ניערתי את ראשי במהירות אך הסחרחורת שאחזה בי מנעה ממני להמשיך בפעולה. הושטתי את ידי הצידה בחיפוש אחר גורם שיעזור לי לעמוד על הרגליים. הרגשתי את העילפון קרב ומגיע, שטף הדמעות אשר זלגו מעייני כיסו אותן במסך מטושטש. הקיבה שלי התהפכה, חשתי כי הלב שלי לא עומד בזה. חרב עלי עולמי. איבדתי את האדם היקר לי מכל, את האדם שלא אצליח להעביר יום אחד ללא הידיעה שהוא קיים. איבדתי את החברה הכי טובה שלי. ״מה?״ שאלתי מעט בקול כאשר אצבעותיי לפתו את הידית של אחת הדלתות במסדרון. נאחזתי בדלת, התעקשתי להשאר עירנית. ״מה?!״ שאלתי שוב חסרת אמונה, בקול רם יותר מהפעם הראשונה. חשתי בכפות ידיים אשר עוטפות את מותניי. ״לא רוצה!״ צרחתי ללא שום מודעות לאדם אשר אוחז בי מאחור. ״לא רוצה!״ נלחמתי בו ובדקירות החדות שדוקרות את ליבי לנוכח התזוזות הבלתי פוסקות שלי בתקווה להשתחרר מאחיזתו. ואז, טוב... ואז התעוררתי.
״אלוהים.״ מלמלתי בהתנשפות.
מיששתי עם ידי את הקיר שלצד המיטה, מחפשת את מתג מנורת הלילה.
״יופי...״ לחשתי כשמצאתי.
המנורה נדלקה ואיתה גם נדלקה נורת הדאגה שבליבי. הושטתי את ידי אל עבר השידה ושלפתי את האייפון מהמטען.
בידיים רועדות הצפתי את אלי בהודעות ללא תוכן, בתקווה שתתעורר.
״נו כבר.״ הדמעות טישטשו את שדה הראייה שלי.
שלחתי עוד עשרות הודעות של אותיות ואמוג׳ים,
לא התחברה.
הייתה מחוברת לאחרונה בשעה 1:14.
עכשיו השעה 3:44.
״מה?...״ היא ענתה בחצי קול לצילצול הרביעי שלי.
נשמתי עמוק,
היא בסדר. זה רק סיוט מזורגג.
״אושר!״
״אלי...״ מלמלתי ללא מודעות מכוונת.
״מה?״ היא שאלה.
״סתם, סיוט.״ הסברתי בנשיפה ארוכה.
העברתי את ידי בשיער והצטמררתי מהלחות שלו. הזעתי, בערתי מחום.
נדמה כי אלי התיישבה והתעוררה לגמרי כשבטון בטוח אמרה את המילים הבאות שהעלו בי גל של חמימות. ״זה עבר. לכי לשטוף פנים ותקחי את האייפון. אני פה איתך.״
אלי חוותה איתי סיוטים לא מעטים בתחילת ההיכרות שלנו. היא הכירה ילדה שבורה והרוסה, מלאה בחרדות ובפחדים. היא הייתה שותפה להתקפי חרדה הגדולים ביותר שלי,
הייתה שותפה לסיוטים המחרידים ביותר שחלמתי בחיי.
היא היחידה שידעה איך להרגיע,
היחידה שידעה איך לרפא את הכאב.
אך לראשונה בחיי... חלמתי שאיבדתי את התרופה לכל הכאבים שלי, את הפתרון לכל הפחדים והחרדות שלי- חלמתי שאיבדתי אותה.
״אושר?״
״בסדר.״ השבתי וקמתי מן המיטה כשידי אוחזת באייפון צמוד אל אוזני.
״אני פה.״ היא הזכירה.
״אני יודעת.״ השבתי.
שטפתי פנים ואספתי את השיער שלי לקוקו רופף.
״הגעת?״ היא שאלה לאחר מספר דקות.
״כן.״ עניתי כשעליתי על המיטה וכיסיתי את גופי בשמיכה הדקה.
״בואי נשמע שירים של כאסי?״ היא שאלה בטון מנחם.
״בואי נראה את הסירטון שהכנת לי!״ היא הציעה מיד לאחר מכן.
״טוב.״ מלמלתי בהינהון.
״יאלה, אני מתנתקת. שולחת קישור בוואטסאפ!״ היא השיבה, אך לא ניתקה. בכל זאת חיכתה שאני אעשה זאת.
ניתקתי את השיחה והתחברתי לוואטסאפ, מצפה לה.
היא שלחה את הסירטון שהכנתי לה לפני מספר חודשים. היה לנו ריב קטן, וכל ריב איתה גוזל ממני כמות של רגש בלתי ניתנת לדימוי. כל ריב איתה שובר לי את הלב, גם הקטנים וגם הגדולים.
אני זוכרת שהיא אכזבה אותי בנוגע לסיטואציה כלשהי ששתינו היינו שותפות לה. ולאחר מכן החלה לכתוב שהיא כל כך אוהבת אותי ושהיא מצטערת. לא יכולתי להשיב לה רגש בחזרה, אז החלטתי להעביר לה זאת דרך סירטון. סירטון גדוש בסירטונים מרגשים שלנו, שמיד בסופם הוספתי הקדשה שממחישה את האהבה שלי אליה גם.
YOU ARE READING
פרפרים לבנים
Romansa״יש לך סבלנות לזה?״ שאלה בעוד שחיוך קטן שלא יורגש לעיני זרים התפשט אט אט על שפתייה. ״כן.״ השבתי בפשטות והבטתי בה ארוכות, ממתין לתאוריה המדוייקת שלה על הפרפרים בבטן. ״האמת שזו התאוריה של אמא שלי,״ החלה לומר ועצרה מיד. היא שאפה אוויר אל ריאותייה והס...
