פרפרים לבנים

פרפרים לבנים- פרק 55 |•האושר של אושר•|

אֲנִי לֹא יוֹדֵעַ בְּדִיּוּק מָה
אוּלַי מָצָאת אֵיזוֹ דֶּרֶךְ
לִגְרֹם לַלֵּב הַקַּר שֶׁלִּי לְהַאֲמִין
שֶׁהָאוֹשֵׁר כְּבָר פֹּה

-עִידָן עָמֵדִי

נקודת המבט של עומרי:

המראה שלה היה הדבר היפה ביותר שראיתי בחיים. היא נשמה עמוק כשעיניה נעוצות בגלים ונדמה היה שעד הנשימה הארוכה הזו היא לא באמת נשמה כמו שצריך.
התקדמתי לעברה כשעצמה את עיניה. גם אם רציתי לתת לה את המרחב שאולי היא זקוקה לו,
לא יכולתי להשאר אדיש לידיעה שהיא קרובה כל כך אך רחוקה בכמה מטרים.
״אתה יודע?״ היא פלטה לפתע כשהגעתי אליה.
נעמדתי לצידה ובחנתי את פנייה הזעירות.
״הים, היה המפלט שלי ושל אבא שלי.״ היא הביטה בי בעיניים כאובות. ״היינו בורחים לפה תמיד.״ חיוך קטן ומיוסר התפשט על שפתייה כשהרימה את כתפייה בתסכול ואמרה, ״זה היה המקום שלנו, המקום המשותף שלנו.״ היא הסיטה את מבטה ממני והחזירה את תשומת ליבה אל הים.
כל חיי חשתי בכאבים מכל הסוגים כמעט בכל האיברים ומעולם לא חשתי בכאב מהסוג שאני חש כרגע. אני לא מסוגל להביט בעיניים שלה כשהיא מספרת לי על המשפחה שהייתה לה, אני מרגיש שהנשמה שלי נשרפת ושאני לא מצליח להשתלט על הכעס שאוחז בי לנוכח הגיהנום שהילדה הזו עברה.
״הצליל הזה...״ היא הצביעה על הגלים והשיבה את תשומת ליבי אל הים. ״זה הצליל האהוב עלי ביותר בעולם!״ היא אמרה ומיד הוסיפה בטון נמוך, ״בעצם השני, האהוב עלי.״
התענגתי על המראה שלה.
השיער שלה התנופף מאחור מהבריזה החמימה והציג לרווחה את פנייה החשופות.
״מה הראשון?״ שאלתי,
מודע לקול שבקע ממני אשר חושף את הכאב שחשתי.
היא מיהרה לסובב את ראשה הצידה ולהביט בי. הסתכלתי עליה, ונכנעתי לספק שהיה טמון בי-היא האישה היפה ביותר שראיתי.
״הצחוק שלך.״ היא חייכה חיוך ששידר אל ליבי כאב חד ועצום. גדול יותר מזה שחשתי מקודם.
הבטתי בה, מוצף ברגשות שמעולם לא חשתי.
היא הידקה את שפתייה ולא אמרה מילה. הדחף העז שהיה בי לגעת בשפתיים האלו, היה בלתי נמנע. אך מצאתי את עצמי שוב, לראשונה בחיי חשבתי לטובת אדם שהוא לא אני. האושר של אושר חשוב לי יותר מאשר הסיפוק העצמי שלי. אני לא מסוגל, פשוט לא מסוגל לפגוע במלאך הטהור הזה. ״קשה לי.״ סיננתי.
״אני יודעת.״ היא השיבה בהבעה מנחמת.
״בא לי, את לא יודעת עד כמה.״ סקרתי בעיינים רעבות את פנייה ומיד את גופה. התשוקה בערה בי.
היא הנהנה במהירות והסיטה ממני את מבטה.
היא כבר לא נלחמת לשכנע אותי, היא נכנעה. הידיעה שאולי היא פשוט לא מעוניינת בי יותר, הפחידה אותי עד מוות.
״חם.״ היא פלטה לפתע. שלפתי במהירות את הבלאנסטון השחורות מרגליי והנחתי אותן ואת הגרביים על החול. הוצאתי את האייפון מהכיס האחורי של מכנסי הג'ינס שלי והכנסתי אותו אל תוך אחת מהנעליים. ״בואי.״ הושטתי את ידי לעברה. חיוך קטן התפשט על שפתייה כשאחזה בידי וההקלה שבה לעטוף את ליבי. התקדמנו אל עבר הים וכשרגלינו פגשו במים הנעימים צמרמורת אחזה באושר וגרמה לה לרעד קל.
חייכתי, המתיקות שלה שוברת שיאים.
״בא לי להשאר פה לנצח.״ היא נאנחה לאחר דקות ארוכות של שקט בהן אנחנו מביטים על הרקיע אשר מתחיל להתבהר.
״מה עם אמא שלך?״ שאלתי. לא יודע עד כמה בן אדם יכול להיות טיפש בכדי לשאול שאלה שהוא חושש מההרגשה שעלולה לאחוז בו בעקבות התשובה.
״מה?״ היא הפנתה אלי את מבטה.
״גם היא אהבה את הים?״ בחנתי אותה בחשש, מפחד לומר מילים שיכאיבו לה.
״לא,״ היא ענתה. ״היא לא אהבה חול, או כל דבר אחר שעלול ללכלך אותה.״ עיניה של אושר התרחבו. ״היא הייתה טיפוס כזה של דיווה.״ היא הוסיפה בחיוך ועיניה שידרו רגש אוהב.
״את לא דיווה.״ קבעתי בטון ישיר ובטוח.
״אני לא.״ היא הסכימה בטון משועשע.
״מה את?״ שאלתי.
״אני לא יודעת...״ היא השיבה בכנות שהצחיקה אותי.
״אתה באמת חייב להפסיק לצחוק מכל מילה שניה שלי.״ היא מלמלה ברוגז ושיחררה את ידה מאחיזת ידי והמעשה הזה גרם לכעס לחלחל בי.
״תחזירי.״ דרשתי ממנה.
״לא.״ היא התעצבנה.
״חבל שארטיב אותך.״ איימתי.
״שוב אתה מאיים?!״ היא נעצה בי עיניים יוקדות שמעט התבהרו לעומת צבען הכהה שהיה עד לפני רבע שעה. השמש החלה לבצבץ מבעד הים ואיתה גם חזר האור לכחול עיניה של אושר.
״אני גם אבצע.״ הודעתי.
היא נאנחה בתבוסה, בפעם האולי חמישית היום. ״זה רק כי אני לא רוצה להרטיב לנעמה את השמלה.״ היא הושיטה את ידה אל עבר ידי.
״בסדר.״ השבתי בחוסר סבלנות ועטפתי את כף ידה.
״אתה בן אדם איום.״ היא פלטה בצרידות. נעצתי בה מבט לנוכח הקול שבקע ממנה. היא כחכחה בגרונה והחלה לצחוק.
ואני? כמובן. לא יכולתי להשאר אדיש- וללא מודעות מיותרת צחקתי גם. צוחק ונדהם... נדהם מהיכולת שלה לגרום לשינוי האבסורד במצבי הרוח שלי בדקות אחידות.
״מה איתך ועם ההורים?״ היא שאלה לפתע, הפנתה את נושא השיחה אליי.
״הבטחתי לה שאדבר איתה מחר.״
״תנסה להיות רגוע עומרי. זו אמא שלך.״ היא אמרה.
על הקשר ביני לבין ההורים שלי סיפרתי לה בין לבין בשבוע הגדוש בהודעות שעבר עלינו. שיתפתי אותה ברצון העז של אמא שלי לשפר את היחסים איתי ועם אלי. ״בסדר.״ עניתי.
״זריחה.״ היא ציינה לאחר דקות של שתיקה בהן עיניה נעוצות באופק.
״אוהבת?״ שאלתי בעניין.
״כל בת שאוהבת תמונות אומנותיות אוטומטית אוהבת נופים יפים.״ היא הסבירה.
״נו, אז בואי נצלם אותך.״ השתחררתי מאחיזת ידה.
״מה?!״ היא הרימה את גבותייה והחלה לגחך. ״לא!״ היא הוסיפה במהירות ובתוקפנות.
״למה?״
״אני שונאת שאנשים מצלמים אותי. רק לחברות שלי אני מסכימה.״ היא הרימה את כתפייה.
״למה?״
״לא יודעת.״ היא ענתה בחוסר סבלנות.
״מתביישת?״ שאלתי משועשע.
״לא.״ היא השיבה במהירות מחשידה.
״פשוט מרגישה הכי בנוח לדפוק פוזות כשהן מצלמות. וגם אותן אפשר לשגע לצלם שוב אם התמונות יוצאות מכוערות.״ היא הוסיפה לאחר מכן.
״אני מרשה לך לשגע אותי.״ הודעתי.
״לא.״ היא המשיכה לדבוק בעמדתה.
״תפסיקי להיות מכוערת.״ התעצבנתי והסתובבתי, צועד אל עבר החוף.
״לא!״ היא צעקה.
הוצאתי את האייפון שלי מנעל הבלאנסטון, והתקדמתי אליה בחזרה.
״עומרי די נו,״ היא הביטה בי. הכחול שבעיניה זהר בעקבות אור השמש.
״את מנסה להתווכח איתי.״ הזכרתי לה את הדבר הבלתי אפשרי. היא נאנחה בדרמתיות מכוונת ונכנעה לי שוב. ״אתה מייאש אותי.״ היא מלמלה.
נכנסתי אל המצלמה והחלתי לצלם. בתחילה היא עשתה טובה שעמדה בכלל, אך לא עברה דקה והיא החלה לשנות פוזות. חייכתי מאחורי האייפון, הילדה הזו הזיה.
״רואים אותי בכלל?!״ היא צעקה.
״רואים.״ השבתי.
״מה רואים?!״ היא התעצבנה והחלה להתקדם אלי בהליכה מהירה.
הושטתי לעברה את האייפון והיא חטפה אותו מידיי.
״ואי.״ היא דפדפה בין התמונות. ״אמאלה מושלם.״
״נדיר, ואי!״ היא מלמלה. ״זה כאילו אני זוהרת!״ היא הרימה את ראשה והביטה בי בהתלהבות.
התלהבות שלה מדבקת.
״בוא תמונה.״ היא דרשה לפתע.
התקרבתי אליה, היא עטפה את צווארי בידה הימנית ובידה השמאלית היא הניפה את האייפון למעלה והחלה לצלם סלפי. ״רגע,״ היא זזה. ״בוא לפה, השמש דווקא עלייך ולא רואים אותך.״ היא משכה את זרועי ונעמדתי במקום שבו רצתה שאעמוד. רציתי לומר לה שזה מעולה, רואים אותה וזה מה שנחוץ בשביל שהתמונה תהיה יפה. אבל כוסאמק, לא רציתי לצאת קוקסינל.
״תקשיב!״ היא פלטה לאחר דקות ארוכות של הפצצות סלפי. ״צלם אותי יושבת על החול, אבל מזווית תחתונה.״ היא הושיטה לי את האייפון והחלה להתהלך לאורך רצועת החוף.
״לאן?!״ קראתי לה.
״מחפשת צדפים!״
התהלכתי אחריה, מחפש גם אני.
״בוא!״ היא צעקה לפתע.
התקדמתי אליה, משועשע מהשיגעון שאחז בה.
היא מתה על מצלמה,
ואני מתתי על האושר שנגרם לה מכך.
היא התיישבה על הברכיים, ושיערה התנופף לאחור באופן טבעי וזורם. ״יש לי שוונצים?״ היא שאלה.
״שווצנ, מה?!״ הרמתי את גבותיי בחוסר הבנה.
״השיער שלי מסודר?!״ היא שאלה בחוסר סבלנות.
״כן.״ עניתי.
״עם פלאש!״ היא דרשה.
״בסדר.״ השבתי בטון מיואש.
החלתי לצלם אותה, אך לאחר כחמש תמונות היא נעמדה.
״מה?!״
״תביא לראות.״ היא התקדמה אלי.
״לא!״ קבעתי והתרחקתי.
״נו!״ היא צעדה לעברי בצעדים גדולים יותר.
״אחרי זה אושר, תתני לסיים!״
״נו, רק לראות אם זה יפה!״ היא התעצבנה.
״לא!״ השבתי באותו טון.
״תעמדי! לא לזוז!״ פלטתי במהירות כשהבחנתי בתאורה היפה שהשמש מקרינה בדיוק למקום שבו היא עומדת.
היא נעצרה והרימה את ידייה בתנועה חופשית ואני תפסתי את הרגע הזה בצילום מעולה של מאסטר.
״אושר תסתובבי.״
״מה?!״
״תרקדי!״
״בסדר!״ היא קראה לעברי והחיוך התפשט לו באיטיות על שפתיי. היא נראתה משוחררת, והמראה הזה הסב לי אושר.
היא החלה לרקוד ברגליים יחפות על החול שאט אט החל להתבהר בזכות קרני האור של השמש.
״תחייכי!״ דרשתי לאחר מספר תמונות שצילמתי.
היא החלה לצחוק.
״מה מצחיק?!״ צעקתי לעברה.
״מצחיק אותי שאתה אוהב לצלם!״ היא השיבה בחיוך ענקי. ״אני לא!״ עניתי.
״נראה שכן.״ היא אמרה בטון אשר מפקפק בדבריי והחלה להתקדם אלי.
״אני לא.״ השבתי שוב, כאשר נעמדה למולי.
״אני פשוט אוהב לראות אותך מאושרת.״ הסברתי כשהכנות נשפכת ממני והחיוך הפרוס על שפתייה התרחב וחשף את גומות לחייה.
״אני מאושרת.״ היא הביטה בי בעיניים נוצצות, ומיד חטפה מידי את האייפון. ״מקווה מאוד שהתמונות יפות.״ היא מלמלה והחלה להתרחק ממני כשעיניה נעוצות במסך ואצבעותיה מדפדפות בין התמונות.
החיוך עדיין תפס את מקומו על פנייה לפני שהפנתה אלי את גבה והחלה לצעוד לה לאורך הרצועה, מרוכזת באייפון.
המראה הזה של אושר מטיילת לה ברגליים חשופות על החול הזהוב, לרקע הזריחה שמפיצה אור על הים המנצנץ-
גרם לי לבהייה בלתי פוסקת.
חשתי בשלווה ובנחת אשר עוטפים את ליבי...
וכאן כבר ידעתי גם אני,
אושר הפכה את המקום הזה להיות האהוב ביותר גם עלי.

האמת שתכננתי לכתוב פרק מצחיק וגדוש הומור בלתי פוסק אך מכיוון שפרסמתי אותו היום- והיום יום השואה,
החלטתי לכבד ולוותר. ניסיתי שהפרק יהיה קליל אך עם זאת השתדלתי להכניס כמה סיטואציות עם עומק ורגש.

בנוסף,
הכנתי סרטון תיעוד של היום בו ביקרתי אישה מיוחדת ששרדה את השואה.
אני וחלי זכינו להנעים לה את הזמן ולשמוע על סיפור חייה הקשה והבלתי נתפס.

מצטערת מראש על האיכות

היום הוא יום משמעותי וראוי שנכבד את זכרם של כל היהודים אשר נפלו כקורבנות בידי הנאצים וכמובן- עבור שורדים כמו שרה. תצפו בסרטים, תקראו ספרים, תצפו בתיעודים, תקראו מאמרים- תשתדלו להקדיש מזמנכן דקות ואפילו שעות בשביל להזדהות עם אותם אנשים אשר נלחמו יום יום במוות רק כי רצה הגורל והם נולדו יהודים.

370 דירוגים תוך יומיים-
ואפרסם פרק🙂

לא הספקתן? הכל טובבבבב
כפי שסוכם בהסכם-
פרק חדש יתפרסם בקרוב.

לאב יו