פרפרים לבנים

פרפרים לבנים- פרק 40 |•החיוך הזה•|

״הפעם תאכל פה כמו שצריך.״ היא אמרה וסגרתי את הדלת.
״את נראת שפוכה...״ עצרתי ובחנתי את פנייה באופן שגרם לה למבוכה. היא משכה בכתפייה ועברה אותי.
״איך קמת היום לבית ספר אם נרדמת בארבע?״ שאלתי והתקדמתי אל עבר הסלון.
״הייתי חייבת ללמוד עם ניר.״ השיבה בפשטות ונכנסה אל תוך המסדרון. ״זה לא שבאמת הבנת משהו בשעות האלה.״ קבעתי והתיישבתי על הכורסא.
״איפה השלט?״ שאלתי בקול רם לאחר דקה של חיפושים.
״במגירה של השולחן!״ קולה המרוחק נשמע.
דפדפתי בערוצים בטלוויזיה, מחפש משהו מעניין לצפות בו ועד שמצאתי בערוץ 3 סרט אקשן שנראה לטעמי, אושר משכה את תשומת ליבי כשהגיחה מהמסדרון בחולצה ירוקה שעליה כתוב בגדול-׳אתנה׳ ובמכנס פליז ורוד עם עננים כחולים.
חיוך התפשט על פניי כשהבחנתי בהתאמה היוצאת דופן של המכנס לחולצה.
״אחלה פיג׳מה,״ החוותי בראשי אל עבר גופה והיא חייכה חיוך ציני אשר מבין דבר.
״אז תעצום עיניים.״ היא ענתה וצעדה אל עבר המטבח בצעדים מהירים.
״הלוואי שהייתי יכול...״ מילמלתי לעצמי, טיפה בקול רם שהביא אותי להסתכל עליה במהירות ולוודא שלא שמעה.
״צריכה עזרה?״ שאלתי ועצמתי את עייני.
״לא, אבל תודה!״ היא ענתה ישירות וגרמה לי לגחך.
פקחתי את עייני ונאנחתי.
״לבוא להעביר לך את הזמן?״ שאלתי בטון מקניט.
אושר הסתובבה אלי כשביד אחת אוחזת בסכין ובידה השניה בפלפל.
״יש מצב לטובה?״ היא שאלה, מתעלמת מהשאלה שלי.
״כל דבר שלא גורם לי לקום מהכורסא.״ עניתי.
היא גלגלה את עינייה רגע לפני שפצתה את פיה, ״תלך אל החדר שלי, במגירה מתחת למראה יש גומיות וקליפסים, תביא לי איזה משהו.״
קמתי מהכורסא והתקדמתי אליה.
״מה את מכינה?״ שאלתי מאחורייה.
גופה התקשח והיא מילמלה- ״אידיוט...״
״מה?״ שאלתי וגייסתי לעצמי הבעה המומה באופן מוגזם.
״להתגנב מאחוריי ככה...״ היא ענתה וזזה שני צעדים ימינה בשביל להסתובב להביט בי ולא להתקל בגופי.
״לא שמעת אותי בא?״ שאלתי, ממשיך להביט בה בהבעה תמימה והמומה.
״לא!״ היא השיבה בטון נוקשה שגרם לשפתיי להתרחב בחיוך.
״אתה מביא לי גומייה?״ שאלה כשהבחינה בי עומד ובוהה בה.
״כן.״ עניתי והסתובבתי.
״וגם את האייפון.״ היא אמרה והתקדמתי אל עבר המסדרון.
נכנסתי אל החדר שלה והזיכרון כשתפסה אותי מביט בתמונות, היכה בי. הריח וניל עדיין קיים אך החדר המסודר שזכרתי התחלף במבולגן.
פתחתי את המגירה והוצאתי את הדבר הראשון שראיתי, קליפס שחור וקטן. סגרתי אותה וחיפשתי את האייפון,
רטט הושמע ואור ריצד מתוך השמיכה, התקדמתי והוצאתי את האייפון משם.
על הצג הופיעה תמונה של אלי ואושר והשם-׳אחותי׳
״אושר! אלי מתקשרת!״ קראתי לה ועניתי.
״אל תענה!״ היא ענתה בטון המשדר פאניקה.
״מאוחר מידי!״ קראתי בחזרה, וקולה של אלי נשמע מעבר לקו.
״אם הייתי רוצה לדבר איתך הייתי מתקשרת אלייך! עכשיו תביא לי את חברה שלי.״ הזעם נשמע בצווחה קולנית ומוכרת מידי.
הידיעה שהיא לא שאלה יותר מידי שאלות בנוגע להימצאותי כאן, העלתה בי חשש ובלבול.
״תגידי...״ לחשתי בקול חנוק.
״מה?״ לחשה גם היא באופן שהעלה בי שעשוע.
״איך אושר מבשלת?״ שאלתי בלחישה שקטה יותר מהקודמת.
״מה?״ היא שאלה בטון מוזר.
״מה מה?״ שאלתי בחוסר סבלנות.
״לא ידעת?״ היא הרימה את קולה.
״מה?!״ עניתי, כבר חסר סבלנות.
״שאושר לא יודעת לבשל?״ היא ענתה בקול שגרם לי להתחרט על כך ששאלתי אותה.
״טוב. לא נורא, תגידי לאלנה לשמור לי צלחת.״ מילמלתי ונאנחתי ביאוש.
״עומרי!״ קולה של אושר נשמע ומיהרתי לצאת מהחדר.
״סתם, דביל.״ צחוקה של אלי התגלגל מעבר לקו.
״מה?״ שאלתי.
״לא שמת לב שתמיד כשאושר אצלנו היא יורדת למטה וכמו ילדה קטנה מסתכלת על אלנה מבשלת? היא אלופה. אתה תלקק את האצבעות.״ היא אמרה בהתלהבות שפיתחה בי ציפייה לטעום מהאוכל של אושר.
״תביא אותה,״ אושר הופיעה מולי בפתאומיות וחטפה את האייפון מידי.
״נו...״ היא מילמלה אל תוך האייפון לאחר כמה שניות.
התקדמתי אחריה אל עבר המטבח.
אושר הסתובבה אלי,
״גומייה?״ היא לחשה ללא קול. הושטתי לידה את הקליפס.
״לעניין אלי,״ היא פלטה משפתייה ומיד הוסיפה- ״שניה,״
היא הניחה את האייפון על דלפק המטבח והעבירה את השיחה לספיקר.
״אני איתך.״ אמרה בעודה אוספת את שיערה בקליפס הקטן שהבאתי לה. הקליפס היה קטן מידי בשביל לתפוס את כל השיער הארוך והגלי שלה ולא התפלאתי כשקצוות שיער דקות נפלו על פניה. כן התפלאתי מהמראה המושלם שהן הסבו לפנייה.
״אז היא התעצבנה שמתן החליט להזמין עוד כמה מהשכבה...״ קולה של אלי שבקע מהאייפון החזיר אותי למציאות הנוכחית. מציאות שדורשת ממני לא לבהות באושר.
״למה החליט ככה?״ אושר שאלה בבילבול ולקחה איתה את האייפון אל השיש.
התיישבתי על כסא הדלפק ושבתי למקד בה את מבטי.
״כי הוא אמר שאם הוא כבר משקיע בישיבה אז למה שלא יבואו עוד אנשים.״ אלי אמרה.
״אושר את איתי?״ קולה של אלי נשמע לאחר שניות ארוכות של המתנה מצידה. אושר סגרה במהירות את הברז וקראה אל עבר האייפון, ״כן כן.״
״טוב תדברי איתה, היא משתגעת ולא מוכנה לשמוע אותי ואין לי כח לדרמה הזאת.״ אלי מילמלה בטון מעט זועם.
״אין לך כוח לכלום.״ אושר קבעה, פתחה את המגירה והוציאה סכין.
״מה יש לקודם?״ שאלתי.
היא הסתובבה אלי בחדות, ״נורא. בקושי חותך.״ השיבה בפשטות והסתובבה בחזרה אל השיש.
ירדתי מהכסא והתקדמתי אליה.
״נכון. אבל נדמה שהכוח שלך במיטבך אם את מבשלת...״ אלי התייחסה לתגובתה של אושר.
״חופרת.״ מילמלתי ונשענתי על דלת המקרר.
״שמעתי אותך טמבל!״ אמרה מיד ולאחר שניה קצרה הוסיפה, ״אושר! בשבע להיות אצלי.״
״למה?״ שאלתי והתקרבתי אל האייפון.
״מה היא מכינה לאכול?״ אלי התעלמה משאלתי. עיניי הוסטו אל הסיר הפתוח שהורתח על הגז.
״שקשוקה, נראה לי...״ השבתי.
״אושר! אני גם רוצה.״ אמרה מיד.
״אשמור לך במקרר.״ אושר ענתה בסבלנות שגרמה לי להעריץ אותה. לא יודע איך היא מצליחה לסבול את הקטנוניות שיש באחותי לפעמים.
״לאן אתן יוצאות היום?״ שאלתי שוב אך הפעם הבטתי באושר, מפנה אליה את שאלתי.
אושר באה לפצות את פיה אך אלי הקדימה אותה, ״למתן. אושר! בשבע וחצי!״ ציוותה.
״איך?! היא גמורה. ישנה אתמול בארבע בלילה!״ נהמתי מיד אל תוך האייפון בטון תוקפני שהפתיע את אושר וגם אותי.
״וצלמי מה את לובשת!״ אלי המשיכה בשלה ורגע לפני שניתקה הוסיפה- ״ובתאבון, שמן.״
החיוך שהתפשט על פנייה של אושר גרם לליבי להתכווץ. מחרפן אותי שאני צריך רק חיוך קטן שלה כדי שהלחץ והכעס ששרויים בי יורידו הילוך.
״משפחה לא בוחרים...״ אמרה כשהבחינה בהבעה הזועפת שעל פניי. ״אחותך מושלמת.״ הוסיפה בטון שליו ורגוע.
״יש לי עשרות הגדרות לתאר את אחותי. מושלמת לא אחת מהן.״ עניתי.
״לפחות יש לך אחת כזאת...״ היא מילמלה בטון שגרם לכאב חד בחזי.
אשכרה יש לי אחת כזאת. אחת כזאת שאני מטורף עליה באותה מידה שאני מוטרף ממנה אבל היא קיימת וחיי היו וודאי שונים ואפורים בלעדיה. יש לי אחות שאושר הייתה משתוקקת לכמותה.
״גם לך יש.״ ציינתי בקלילות.
היא הרימה את עינייה מהסלט שחתכה ושידרה אלי הבעה שלא הצלחתי לפענח.
״ברור, רק שהן לא פה.״ השיבה וכשהבחינה בעיניי שוודאי שיקפו את הרגש שריצד בהן בעקבות תשובתה, היא ביטלה את דבריה בנפנוף מהיר, ״מצטערת. אני לא יודעת מה חשבתי לעצמי כשהעלתי אותן לשיחה.״ הנדתי בראשי לשלילה, ״אל תצטערי.״ אמרתי והתקרבתי אליה, עוצר את עצמי מלשלוח לעברה יד מנחמת. ״אני שמח שאת מרשה לעצמך לדבר איתי בפתיחות,״ שיתפתי בקול יציב וכנה, ״אל תרגישי לא בנוח.״ הוספתי בזמן שהקיבה שלי התהפכה תשעים מעלות רק מהידיעה שהיא מתייסרת על אובדן משפחתה.
היא הנהנה במהירות והרכינה את ראשה, ממקדת את עינייה בשיש, מעט מבוישת ונדמה כי ניסתה להסתיר ממני את פנייה.
כיבדתי את הרצון להתחבא וצעדתי כמה צעדים אחורה. היא הזדפקה ומיד המשיכה לחתוך את הסלט.
״ולגבי האחות שיש לך, התכוונתי לאלי.״ הסברתי את כוונתי בקול ישיר ובתגובתה היא הסתובבה אלי בחטף.
״היא יותר האחות שלך מאשר שלי.״ אמרתי בפשטות כשהבטתי בעייניה הכחולות ששידרו כאב.
היא עצמה אותן לשניה אחת בלבד שהרתיעה אותי, אך כשפקחה את עינייה ששידרו הפעם שמחה מלווה ברגש, חייכתי בהקלה והנהנתי.
״שמח שאת מסכימה.״ לחשתי, והיא השיבה בחיוך קטן שסיכם את כל השיחה הזו.