אוֹרוֹת יַדְרִיכוּ אוֹתָךְ הַבַּיְתָה
וְיַצִּיתוּ אֶת עַצְמוֹתיךְ
וַאֲנִי אֲנַסֶּה
לְתַקֵּן אוֹתָךְ
-קולדפליי
נקודת המבט של אושר:
הדרך הייתה ארוכה. לאורך כל הנסיעה עצמתי את עייני ושקעתי בדאגות הרבות שמפרות את שלוותי. ההחלטה לעצום את העיניים נבעה מסיבה אחת והיא הדחקת המודעות לכך שאנחנו על מכונת רצח.
בכל ששת הפעמים שהג׳יפ נעצר, פקחתי את עייני והתאכזבתי לגלות את הרמזור למולי. בפעם הרביעית הופתעתי לגלות שאנחנו בתל אביב, הסטתי את מבטי אל עומרי שהבעתו הייתה ריקה ועיניו היו נעוצות בכביש.
מתוך היכרות מעמיקה עם הבן אדם שיושב לצידי, ידעתי בכל ליבי כי הוא מבחין במבטים שלי ובכל זאת בוחר להתעלם. אני מוכנה להשבע שברגע הזה רציתי לצרוח מרוב התסכול שהצטבר והצטבר לאורך כל היומיים האלו. ואם היה בי שבריר של כוח נפשי לעשות זאת, אני כמעט בטוחה שהייתי שופכת את כאבי בזעקה משחררת. אך לא, לא היה בי כוח.
לכעוס על המצב בקושי הצלחתי, הייתי מותשת.
רכנתי קדימה אל עבר רצפת המושב, הרמתי את הסריג שהבאתי עימי ולבשתי אותו.
בפעם השביעית שהרכב נעצר, ידעתי בוודאות שהגענו למקום המיוחל כי רעש המנוע פסק מלהרעיש.
פקחתי את עיניי, ניתקתי מגופי את חגורת הבטיחות ופתחתי את הדלת. בעודי יורדת מהג'יפ אני שומעת את דלת הנהג נטרקת בעוצמה. סגרתי את הדלת גם אני והרמתי את עיניי אל עבר הבניין הגבוה שהוצב למולי.
בהלה קטנה היכתה בי כשעומרי הגיח מאחוריי והניח את ג׳קט העור שלו על גבי. כשהסתובבתי אליו, הוא כיוון את שלט הרכב אל עבר הג'יפ ונעל אותו, עושה כל שביכולתו על מנת לא להישיר אלי מבט.
נאנחתי עמוקות, הכנסתי את ידיי אל תוך השרוולים הרחבים והחלתי לצעוד אל עבר הבניין.
״שלום,״
גבר בסביבות גיל העמידה קיבל את פנינו והושיט אלינו את ידו.
עומרי התקדם לעברו ולחץ אותה.
״את בוודאי אושר,״ הוא העביר את מבטו אלי לאחר שלחץ את ידו של עומרי.
הנהנתי והושטתי לעברו את ידי. הוא לחץ אותה וחייך חיוך קטן. ״שמי אבנר.״ אמר כשניתק את ידו מידי.
גלים של חום היכו בי, מיהרתי לחפש את מקור הבעיה. כשהבחנתי במזגן שהיה דלוק, הורדתי בזריזות את ג׳קט העור של עומרי והושטתי אותו לעברו.
עומרי אחז בו אך נמנע מלהביט בי.
״את מוזמנת להכנס לחדר, אושר.״ אבנר החווה בידו לעבר הדלת שממנה יצא.
הסטתי את מבטי אל עומרי, שהפעם הביט בי גם.
״אני אחכה ברכב,״ עיניו התרככו כשאמר את המילים.
הפנתי את גבי אל אבנר שהמתין בסבלנות מעוררת עצבים.
״בשביל מה?״ לחשתי ללא קול, נלחמת בדמעות שמאיימות לזלוג.
״בשבילך.״ הוא לחש בצרידות ועשה לעברי צעד מבלי שיוכל להסתיר את דאגתו אלי.
״אתה יכול לשבת כאן ולהמתין לה, עומרי.״ הציע אבנר.
עיניי סקרו את חדר ההמתנה. הקירות היו בצבע שמנת מעוטרים בפסים חומים. מימיני הוצבו שתי ספות רחבות בצבע ירוק בהיר, למולן שולחן קטן מעץ שעליו מונחת קערה עם עוגיות שוקולד צ׳יפס.
״אני אמתין ברכב, תודה.״ הוא השיב, לא מסיט ממני את מבטו.
עצמתי את עיניי, שואפת את האוויר עמוק אל ריאותיי.
״אושר, מתוקה. אני מחכה לך בחדר. כשתרגישי שאת מוכנה, תכנסי.״
הנהנתי בעוד שגבי מופנה אליו.
YOU ARE READING
פרפרים לבנים
Romance״יש לך סבלנות לזה?״ שאלה בעוד שחיוך קטן שלא יורגש לעיני זרים התפשט אט אט על שפתייה. ״כן.״ השבתי בפשטות והבטתי בה ארוכות, ממתין לתאוריה המדוייקת שלה על הפרפרים בבטן. ״האמת שזו התאוריה של אמא שלי,״ החלה לומר ועצרה מיד. היא שאפה אוויר אל ריאותייה והס...
