פרפרים לבנים

פרפרים לבנים- פרק 27 |•לא בנוי לאהבה•|

נקודת המבט של אושר-

השעות האלו בקרבתו של עומרי היו מאתגרות ודי מוזרות, הוא עניין אותי כל כך. רציתי לדעת כל אודותיו- אפילו הדברים הקטנים כמו מה המאכל האהוב עליו, איזה צבע הוא אוהב, כל דבר שיספק לי מידע. האמת שעם השאלות הפשוטות הוא זרם, גילתי שהוא הזה אוהב קוסקוס- אבל קר. שהוא מעדיף כל מאכל בשרי על חלבי, שמאור פרץ הוא כמו אחיו ושהוא וצחי כהן הם החברים הקרובים ביותר שלו, שהוא רוצה לשרת בגולני ושהוא רוצה לעסוק בנדלן, עם התשובות שסיפק לי הצלחתי להבין שלמרות שיש לו בעיות רבות עם המשמעת וההגעה לשיעורים, הוא משקיע בלימודים והציונים חשובים לו. שאלתי אותו מהי השיטה שלו להצלחה אם חצי מהזמן הוא נעדר מהשיעורים והוא סיפר לי שבעיקרון הוא נכנס לשיעורים מתי שנוח ומתחשק לו, אבל מה שבאמת חשוב לו זה להגיע לימים שבהם יש מבחנים, מתכונות או בגרויות. כששאלתי אותו איך הוא עושה בגרות אם חצי מהזמן הוא לא נמצא בכיתה בכדי ללמוד אליה, הוא גיחך ומילמל שאין שום סיבה שנקשיב למורים המזדיינים האלה כשכל החומר שהם מלמדים נמצא לך באינטרנט. רוב השיחה הוא היה נורא ציני אך ללא ספק הפתיע כשענה על השאלות הרבות שלי מבלי לדחות אותן.
כשהגעתי לשאלות אישיות ועמוקות יותר הנוגעים לחייו הפרטיים, הוא הניד בראשו והעביר נושא.
בעיקרון הכל הלך חלק ואפילו טוב. הופתעתי לגלות שהתדמית שהוא משדר, לא באמת משקפת את מי שהוא באמת. כמובן שהיהירות, השחצנות, החוצפה והאגו הענקי והבלתי מעורער שלו- קיימים והוא ללא ספק לא מנסה להתנצל על כך, אבל בשורה תחתונה הוא הפתיע אותי. הוא השתדל לענות יפה ולא בזילזול, הוא השתדל לספק לי תשובה מלאה ואף היו פעמים שגם הרחיב בדבריו.
בשאלות בהן הוא החליט לא לספק לי מידע, קיבלתי בהבנה והמשכתי לנושא הבא, אך כשהגעתי לשאלה שרציתי לשאול אותו כבר זמן מה למרות שחשבתי שגם עליה יסרב- הוא ענה במהירות מעט מחשידה. נדמה שחיכה לשאלה הזו, נדמה שרצה שאני אקשיב טוב לתשובה ואפנים אותה.
״למה אין לך חברה?״ שאלתי והסטתי מבט אל ידיו שהתאימו צורות לתוך משטח מעץ, בעוד ששירה יושבת לידו ומסתכלת על כל צורה שהוא מרכיב.
השבתי את מבטי אל פניו. הוא הרים את עיניו ונעץ אותן בעיני בעוד שהוא עונה מבלי להתמהמה. ״לא בנוי לזה.״
״שטויות.״ מלמלתי בטון מזלזל ונשכבתי על השטיח, מביטה בתקרה הנוצצת מהאורות שהמובייל המחובר ללול מקרין.
״שטויות?״ הוא שואל, ואני חשה בעיניו שסוקרות את פניי.
״אין בן אדם שלא זקוק לאהבה.״ קבעתי ונשכבתי על הצד כדי להביט בעיניו.
הוא מביט בי ארוכות ואני חשה לא בנוח בעקבות זה. לאחר זמן מה שנדמה כדקה ארוכה ודוממת, הוא ניתק ממני את מבטו והרכין את ראשו אל שירה ששיחקה עם שרוך מכנסיו.
״מה מביא אותך לחשוב ככה?״ שאלתי.
״אושר אל תכנסי לנושא הזה.״ הוא השיב.
״כבר נכנסתי,״ פי יבש. ״אז תענה.״ דרשתי בעודי מתרוממת לישיבה.
״לא בנוי לזה, לא רוצה את זה. אני לא אוהב את כל הרומנטיקה הזו, זה מגעיל אותי. מרתיח אותי.״ הוא מסתכל עלי, עיניו הכהות חודרות עמוק לעיניי.
״שום דבר מזה לא מספק אותי. לא שהאישה שלי תחכה שאתקשר אליה, לא לקנות אותה במתנות, לא להגיד לה כמה אני אוהב ואוהב ואוהב ואוהב.״ הוא הוסיף לאחר מספר שניות. קולו היה יבש וחסר כל רגש אמפטי. הוא באמת שלם ועומד מאחורי המילים שלו. כנה לחלוטין באופן שדוקר לי את הלב.
״זה לא אני, אושר. אני לא טיפוס כזה. מה שיספק אותי זו מישהי שתספק לי את הזין.״
נשמתי נעתקה.
כשהוא הבחין בהבעת פניי, עיניו התרככו במיידית והוא לחש בשאלה,
״את מכירה מישהי שתוכל לספק לי את זה מבלי שתדרוש בחזרה?״
עצמתי את עיניי, למה זה כל כך מכאיב לי?
אלו הבחירות שלו. החיים שלו.
כשפקחתי אותן, הבטתי ישירות בעיניו החומות שהיו נעוצות בי.
״זונה...״ מילמלתי ביובש.
״כן, או סתם מישהי שהמניעים שלה דומים לשלי.״ הוסיף בטון שליו ורגוע.
״כמו לינוי,״ הרהרתי בשקט.
שפתיו התעגלו לחיוך קטן, מנחם ושובר לבבות. ״כן, כמוה.״
הדקות הארוכות והשקטות שהגיעו לאחר מכן, גרמו לי להתעשת על עצמי ולהרגע.
כששבתי להביט בו, לא הופתעתי לגלות שהוא מסתכל עלי.
״אבל למה?״ שאלתי בחצי קול.
הוא הביט בי שניות ארוכות לפני שפצה את פיו,
ולאחר שעשה זאת, התחרטתי בכל ליבי על ההעקשנות המטופשת שלי.
״הכל בחיים מסתכם בידע וברצון. יש אנשים שיודעים לאהוב, ויש אנשים שרוצים לאהוב. השאלה היא האם האנשים שרוצים לאהוב באמת יודעים לעשות זאת?״ הוא עצר לרגע, שואף אוויר אל ריאותיו בעוד שאני מביטה מרותקת בגבר ההורס הזה שמסתבר שבנוסף לכל, יודע גם לנאום ולדבר כל כך יפה.
״ויש אנשים שיודעים להעניק ולאהוב, אך לא באמת מעניקים ואוהבים את האדם הנכון. מה שמביא אותם למסקנה- שהם לא רוצים באהבה הזו.
בשני המקרים האלו, ניתן לצלוח.״ הוא מרכין למבט אל עבר רגלייה של שירה, מושיט את ידיו אליהן וגורב לה בחזרה את הגרב שעלולה ליפול בכל רגע.
״האנשים שיודעים להעניק ולאהוב- פשוט צריכים לעשות זאת מתוך רצון כלפי אדם שבאמת ראוי לאהבה הזו.
והאנשים שרוצים לאהוב- פשוט צריכים להבין שידע ניתן לרכוש עם הזמן. וכל עוד יש רצון, אז לא קיימת שום בעיה.״ הוא הניח את מבטו על הקיר שמאחוריי ונאנח עמוקות לפני שפלט את המשפט שהתחיל להאיץ את דפיקות ליבי- ״אני לא מהסוג הזה ולא מהסוג הזה אושר.״
״אני לא יודע לאהוב אהבה שהיא לא חברית או משפחתית. וזה לא העניין פה, כי כמו שכבר טענתי ניתן לדעת עם הזמן. הבעיה היא שאני לא רוצה לדעת. אני לא מעוניין בזה.״ הוא הסיט את מבטו אל מקום אחר שכבר לא באמת דאגתי לבדוק מה הוא, כי עייני התמלאו בדמעות.
״קשה לי להאמין שאני בנוי לדבר הזה. אני מאמין שמתחתנים עם אדם מתוך בדידות, מתוך ניצול, מתוך תשוקה- סביר להניח שאם אתחתן ביום מן הימים, אחת מהקטגוריות שציינתי תהיה הסיבה לכך.״
״אושר,״ הוא מילמל לאחר מספר שניות בעודו רוכן לכיווני.
הרמתי את ידי הימנית, אוסרת עליו להתקרב והוא בתגובה נסוג לאחור.
״זה לא אישי, אני יודעת. פשוט אמרת דברים חזקים.״ פלטתי בחצי קול בעוד שהדמעות הארורות זולגות להן אחת אחרי השניה בשטף אחיד ומהיר.
״אל תבכי,״ הוא ביקש. הרמתי אליו את עיניי, מבטו היה מיוסר.
הנהנתי בחדות בעודי מתרוממת ונעמדת, ״אני צריכה להרדים אותה,״ מלמלתי והוא נעמד מיד כששירה בידיו. מושיט אותה אל ידיי ומשחרר מאחיזתו לאחר שמוודא שאני אוחזת בה מספיק חזק.
הפנתי לו את גבי, מתקדמת אל עבר הלול. בכי קולני בקע מגרונה בשניה שבה הכנסתי אותה לתוכו. נדנדתי את הלול בעדינות, בתקווה שתרגע בעוד שאני מנסה להרגיע גם את עצמי ודורשת בתחנונים מדמעותיי להפסיק לזלוג.
לאחר דקה שבה הוא המתין מחוץ לחדר, הוא פתח את הדלת וקפא במקומו כשהסתכל על פניי.
״אושר, די.״ הוא ביקש, מביט בי במבט חסר אונים.
״למה התקרבת אלי?״ שאלתי אותו בקול חנוק והסטתי מבט מעיניו.
״אני לא יודע.״ הוא ירה בטון רם והשליך את ידיו אל עורפו בתנועה חדה. ״אני לא יודע. אני מצטער, עשיתי טעות.״ הוא הוסיף במהירות.
״אני מתנצל אם גרמתי לך לחשוב דברים לא נכונים אושר, את הבן אדם האחרון שארצה שיפגע.״
הרמתי אליו את עיניי, הוא נראה עצבני ומתוסכל.
״לא פגעת בי, אני סתם מבולבלת.״ מיהרתי להרגיע אותו ועל הדרך את עצמי.
״אני פשוט מעדיפה שנשמור מרחק זה מזו.״ הוספתי מיד, ושהאדמה תבלע אותי אם לא ראיתי בעיניו ניצוץ של כאב בעקבות בקשתי.
הוא הנהן באיטיות, בוחן את פניי באופן מעמיק.
״אני יכול רק לבקש ממך דבר אחד לפני שאני הולך?״ ההבעה המיוסרת שבפניו גרמה לי להנהן מבלי לחשוב על ההשלכות.
״במהלך הלילה כשתרגעי ותפסיקי לבכות, תשלחי לי רק הודעה אחת שאת בסדר. ואז אני מבטיח לכבד את ההחלטה שלך ולשמור ממך מרחק.״ הוא המתין בציפייה שאענה בחיוב, ולא נותר לי דבר לעשות מלבד להנהן ולהביט בו בחזרה.
״אל תשכחי לאכול.״ הוא זרק לעברי לפני שהסתובב על עקבותיו והלך.
שלוש שניות עברו עד הרגע שבו שמעתי את דלת הכניסה נסגרת.
ליבי צנח. הכאב שאחז בי היה כל כך שונה מכל כאב שהרגשתי בעבר.
כאב מוזר, כאב שיודע דבר. כאב שמלמד אותך לקח, כאב של פיספוס.
הבן אדם הזה שביליתי איתו ימים אחדים בתקופה כל כך מעורפלת בחיי,
היה הבן אדם הקרוב ביותר לליבי מאז אמא שלי.
יש לי את סבתא, יש לי את אלי, את ניר, יש לי את החברות, יש לי המון-
אבל בזה הרגע אני נוכחת ומצטערת לדעת שאף אחד מהם לא כמוהו.
אף אחד לא קורא אותי כמו ספר פתוח, כמו שעומרי קורא אותי.
אף אחד לא מרשים אותי כמוהו ומעורר בי תחושות נלהבות,
אף אחד לא גורם לליבי להלום בכזו חוזקה,
אף אחד לא מצליח להביא אותי לכמויות של רגש כל כך קיצוניות,
אף אחד לא כמוהו.
הבחור הזה הוא לא סתם אחד מתוך אלפי הסטוציונרים המגוחכים שמסובבים על אצבע קטנה את כל הבנות ומרתיעים במילה אחת את כל הבנים.
הבחור הזה, שבנוסף למעטפת המדהימה שלו, הוא חכם ברמות ואינטליגנט באופן מחריד. כשצריך הוא יודע להתנהג כמו כל נער בגילנו, עם השפה שאופיינית לנו, הדיבור והסלנג, אך כשעוברים איתו לנושא רגיש וכבד- הוא יודע להתנסח כמו מישהו עם חכמת חיים של אדם בן 60.
הרושם הראשוני שלו מטעה ובגדול, אך יש דבר אחד שהוא מפגין כלפי חוץ, דבר שניתן להבין מהרושם הראשוני וגם לאחר זמן מה של היכרות איתו-
הוא עוצר את עצמו כשזה נוגע למושג הזה-
אהבה.
מה שהכי כואב ובלתי נתפס-
זה שהוא לא מבין שכל מה שהוא עשה בדקות האחרונות- נבעו מהרגש הזה.
הדאגה שאכתוב לו שאני בסדר,
התזכורת שאני צריכה לאכול כי אני רעבה...
כל אלו נובעים מאכפתיות ומאהבה נטו.
הוא פשוט לא מוכן לקבל את זה, הוא מתכחש לעובדה הזו.
מה שווה בעצם כל החכמה הזו אם הוא כל כך טיפש כשזה נוגע לאהבה?

כשהחזרתי את תשומת ליבי אל שירה,
גיליתי שהיא על סף להרדם.
הוצאתי את האייפון מהכיס, אך לא חדלתי לנדנד אותה.
נכנסתי להודעות והקלדתי לסבתא בידי הפנויה שאני מתנצלת שלא חזרתי אליה מוקדם יותר ושאני שומרת על אורי ושירה.
לאחר מספר דקות היא השיבה בשאלה- האם עומרי איתי.
לרגע נבהלתי אך מיד נזכרתי שהוא זה שענה לה לשיחה.
׳לא, הוא הלך׳- שלחתי לה.
כששבתי להביט בפניה של שירה, חייכתי מעודף המתיקות ששופעת ממנה כשהיא רדומה. כיסיתי אותה והבטתי בה עוד דקות ארוכות. לא באמת מרכזת בה את תשומת ליבי, אלא רק בוהה בה בעוד שמחשבותיי נודדות אל מישהו אחר.
כשיצאתי מהחדר והבחנתי בהשתקופתי שבמראה הענקית שבקצה המסדרון, לא הופתעתי לגלות שפניי אדמומיות, אבל כן הופתעתי לגלות שהעיניים שלי עדיין מבריקות מדמעות, דמעות שמתחננות לזלוג.
עצמתי את עייני בחוזקה.
מחייכת חיוך מנוחם לנוכח הידיעה-
ששירה לעומתי,
נרגעה מהבכי שלה מהר.

בפניה ישירה אל הקוראות החדשות
(אלו שהגיעו הנה החל מ-2019 והלאה)
✨מ ז כ י ר ה✨
שאתן עדיין רק בהתחלה
שפחות טובה
לעומת ההמשך
יש מעט פרקים שערכתי ושיפצתי אך רוב הישנים מוגשים לכן כפי שפורסמו לפני שנים
דעו שהעשרים האחרונים הם רמה אחרת לגמרי
כיף שקראתן עד כה
אני שמחה שאתן נותנות צ׳אנס אמיתי לסיפור
הוא שווה את זה, באמת
קראתי מ ל א ספרים בחיי והוא אחד מהשווים והנוגעים שנחשפתי אליהם ולמרות שאני לא אובייקטיבית, תדעו שאני כמעט תמיד מוצאת יופי וחן בדשא של השכן ועל הדשא שלי אני מאד ״מקפידה״
אז אם אני אוהבת משהו שיצרתי/עשיתי/הכנתי
סימן שיש הצדקה.
תמשיכו להחזיק מעמד ולמצוא פוטנציאל גם בכתיבה הילדותית שהייתה לי🙃

המשך קריאה מהנה
ותודה
🙏🏻