פרפרים לבנים

פרפרים לבנים- פרק 54 |•הצליל•|

*אסמן לכן בהמשך הפרק מתי להפעיל את הסירטון שצירפתי למעלה.

נקודת המבט של עומרי:

אושר לוי:
אנחנו בבית, הכל בסדר. אלי רדומה.

היא שלחה בשניה שסגרתי את דלת חדרי מאחוריי.
חיברתי את האייפון אל המטען ונגשתי אל הארון, הוצאתי תחתוני בוקסר והתקדמתי אל עבר חדר המקלחת שלי.
את המקלחת העברתי במחשבות אין סופיות על הילדה הזו. מוצא את עצמי משתוקק לראות אותה שוב, ומתגעגע נואשות באופן מגוחך.
נמנע מלייחס חשיבות רבה לרגשות שחשתי כשעטפתי אותה בזרעותיי לאורך כל השיר שהתנגן ברקע. הרגשות היו עזים עד כדי כאב, הנשימות שלי היו כבדות ולא הצלחתי להתרכז בשום דבר שהוא לא היא. נמנע גם מלייחס חשיבות רבה לעקיצות שחשתי בגוף לאורך כל הזמן שנגעתי בה.
מודע לכך שהגוף שלי מגיב באופן שלא הגיב מעולם עם אף אישה אחרת. והיו כל כך הרבה נשים.
הרגשות היו נפשיות, העקיצות היו פיזיות- כל כולי בערתי ממודעות אל הבחורה הזו.
הפזמון של השיר שבר אותי. ניסיתי לומר לה זאת, אך מצאתי את עצמי נחנק ולא מצליח לבלוע את הגוש שהצטבר בגרוני. שמחתי שהיא נמנעה מלהגיב על החוסר יכולת שלי לדבר. זה דבר שהוא חדש ובלתי ניתן לעיכול מבחינתי. תמיד היה לי קל, הלשון שלי חזקה ולעולם אני לא שותק. אך באופן הזוי לחלוטין מצאתי את עצמי הערב הזה מנסה לומר כל כך הרבה אך לא מצליח, זה תיסכל אותי.
היא הופכת לי את החיים, אך גם את המגננות. אני מרגיש חשוף איתה, וזה דבר שלא מתקבל על הדעת מבחינתי, חשוף זה פגיע. אך לצערי, הדעת לא קובעת פה, כי הלב המזדיין כבר השתלט על כל העניינים.
כשסיימתי להתקלח פתחתי את המקרר הקטנטן שממוקם מתחת לספרייה, והוצאתי בירה קרה.
התיישבתי על המיטה כשגבי נשען על ראש המיטה המרופד והתחברתי לוואטסאפ.

אושר לוי:
הכל בסדר עומרי?

היא שלחה לפני רבע שעה.
הנחתי את הבקבוק על הרצפה, הקלדתי לה ושלחתי.

עומרי ממן:
כן, למה?

חיכיתי שתתחבר.
עברו שש דקות.

עומרי ממן:
?

עברו עוד שלוש דקות.
החלטתי להתקשר.

״שששש!״ היא ענתה לשיחה.
לא יודע למה התגובה שלה הצחיקה אותי.
״ככה את עונה לכל מי שמתקשר אלייך?״ שאלתי משועשע.
״הן ישנות!״ היא לחשה בטון צווחני.
״למה את לא עונה?״ שאלתי.
״הייתי באמצע לצפות בסירטון!״ היא ענתה.
״סירטון?!״ התעצבנתי. היא קראה את ההודעות ובחרה לסנן.
״פעם שניה שאת מסננת אותי היום.״ נזכר בפעם הקודמת במסיבה, להגנתה היא טענה שהייתה בחברת כולם ולא יכלה לענות.
״די כבר, בכיין.״ היא הקניטה.
״למה שאלת אם הכל בסדר אושר?״ מתעלם מהאמירה שלה.
״הן ישנות נו, לא עכשיו!״
״עכשיו!״ דרשתי.
״היית נראה מוזר לקראת הסוף כזה...״ היא מילמלה.
״מה?״ שאלתי מבולבל.
״נו!״ היא צווחה.
״אושר!״
״מה?!״ היא הרימה את הקול.
״אני לא מבין! תהיי ברורה!״
״הן ישנות!״
״תפסיקי לברוח!״ התעצבנתי.
״בוא לוואטסאפ.״ היא קבעה.
״פה!״ קבעתי גם אני.
״אלוהים!״ היא אמרה בטון מיואש.
כל שבריר עצבים שהיה בי, נעלם והתחלף בשעשוע. אף אחד מעולם לא הצליח להצחיק אותי כמו שהיא מצליחה.
״אם לא תדברי אני בא אלייך עכשיו.״ איימתי.
״אני יוצאת מהחדר, תמתין.״ היא לחשה בטון גדוש בארס.
״איימת מקודם?!״ היא שאלה לאחר דקה בטון נרגז.
איזה דילאי.
״לא.״ עניתי.
״תקשיב.״ היא אמרה.
שתקתי, מחכה שתמשיך.
״היית נראה קר כזה לקראת הסוף, ואז כשהלכנו אל עבר המונית בקושי דיברת... אני מנסה להזכר ממתי התחלת להתנהג ככה, כי זה פשוט קרה בפתאומיות.״
הבנתי על מה היא מדברת.
ואני לעומתה כן זוכר מתי זה התחיל.
״אין לי מושג על מה את מדברת.״ הכחשתי.
״אז לא יודעת, אולי זה בראש שלי.״ היא אמרה בטון שלא הצלחתי לפענח.
״אולי.״ עניתי.
שתיקה שררה בנינו, עד הרגע שהיא פשוט פלטה את המשפט שגרם לי לצחוק בקול לבדי בחדר.
״אתה פשוט ילד מסריח ושקרן.״
היא שתקה לאורך כל הצחוק שלי, ״מה?״ שאלתי כשנרגעתי.
״תמשיך לצחוק...״ היא מילמלה.
״סליחה.״ ביקשתי.
״אמרתי שאתה שקרן, מה מצחיק בזה?״ היא שאלה.
אני לא יודע, באמת שלא.
לא יודע למה התגובות שלה כל כך מצחיקות אותי.
״לא יודע אושר, את מצחיקה.״ עניתי בכנות גמורה.
״ביי.״ היא התעצבנה.
״לא!״ התחננתי.
״אתה פשוט מציק היום!״ היא ענתה בתוקפנות.
״היום?״ שאלתי בטון נמוך.
היא שתקה, ושנינו ידענו מה הסיבה לכך.
המילה ׳היום׳ היא משמעותית לנוכח העובדה שהיום חלקנו רגעים שלא נוכל להתעלם מהם גם אם ננסה. היום היה יום שאנצור לעד.
״אם הייתי רוצה להציק לך היום,״ הדגשתי בתוקפנות את המילה.
״לא הייתי משחרר אותך לשניה אחת.״ שפכתי בפנייה את האמת כולה. ״גם לבית לא הייתי נותן לך לנסוע.״ הוספתי.
״למה אמרת שאני שקרן אושר?״ שאלתי לאחר דקה של שתיקה ללא שום תגובה ממנה.
״כי אני יודעת שאתה יודע על מה התעצבנת, ואתה בכל זאת אומר שאין לך מושג על מה אני מדברת.״ היא השיבה.
״יש לי.״ הודתי.
״אני יודעת...״
״ורמזתי לך לפני דקה בדיוק מהי הסיבה.״
״מה?״ היא שאלה ולאחר מכן מילמלה-״ לא הבנתי...״
״הפרידה ממך.״ חסר כל אמונה שאמרתי לה את המילים האלו, אך גם שלם עם העובדה שהייתי חייב לומר לה את האמת בכדי שלא תחשוב שאני עצבני עליה או על מעשה שהיא עשתה.
״מאותו הרגע שהזמנתן את המונית, הרגשתי חרא.״ הודתי.
״אושר?״ פלטתי לאחר שניות ארוכות של דממה.
״בגלל זה היית כל כך מופנם פתאום?״ היא שאלה בחצי קול.
״כן.״ עניתי.
״אתה עייף?״ היא שאלה.
״בלי קודים, תגשי לעניין.״
״סיבוב?״ על פי הקול שבקע ממנה נדמה היה שנדרש מאמץ רב בכדי לפלוט את המילה הזו.
״אני בא.״ אמרתי ישר, קפצתי מן המיטה וניתקתי את השיחה. מודע לשמחה ולאנרגיות שהשתלטו עלי לנוכח הידיעה שאני הולך לראות אותה.
עברו רק שעתיים,
פאקינג שעתיים מאותו הרגע שהן עלו על המונית, וכל דקה שעברה לאחר מכן,
הרגישה כמו נצח.
אני מרגיש פתטי,
מגוחך.
ואמיתי? לא אכפת לי. לא אכפת לי מכלום.
מה שאכפת לי ממנו כרגע זו העובדה שהשעה עכשיו ארבע לפנות בוקר ואני מאושר רק מעצם זה שאני הולך לראות אותה. אם זה מה שהופך אותי לפתטי ומגוחך? אז אני גאה להיות פתטי ושמח להיות מגוחך.