תרעננו את הזיכרון בפרקים:
22- הדרך הפשוטה שלי.
23- פחד ממוות.
24- הבן שלי חזק.
25- מרגיעה אותי.
⬆️⬆️⬆️⬆️⬆️כל הפרקים האלו עוסקים בתקיפה הראשונה של עומרי בדור.
תקראו גם את פרק 42- כבר לא מתכחש:
זה הפרק שבו דור ראה את עומרי ואושר ביחד לראשונה.
וכמובן,
את הפרק האחרון:
58- סריקת עיניהם של אנשים (כדי שתזכרו איפה עצרנו)
*כמה מכן תמיד מציעות לי לחלק את הפרק לפסקאות,
בטענה שהרבה כותבות עושות ככה כיוון שלפעמים יש לכן דחף להגיב לגבי משפט מסויים.
החלטתי לבנות את הפרק כפי שהצעתן,
מקווה שזה יתרום לכיף שלכן.
קריאה מהנה וסוחפת חברות!
עִגּוּלִים שְׁחורִים בַּמָּקוֹם עֵינַיִם
רוֹאִים עָלַיִךְ שֶׁלֹּא נִרְדַּמְתְּ
-אָבִיב גֶּפֶן
נקודת המבט של אושר:
״בוקר טוב אושי.״ כף יד חמימה ליטפה את זרועי.
״חמש דקות.״ הנהנתי בעוד עייני עצומות והתשישות עדיין אוחזת בי.
״זה בסדר. יש לך עוד שעה, רק באתי להגיד לך שהכנתי לך כריך. אני נאלצת לצאת מוקדם היום.״
הנהנתי במהירות והסתובבתי לצד כשגבי מופנה אליה. היא נשקה לראשי וקמה מהמיטה. לאחר זמן מה שנדמה כעשר דקות שמעתי את דלת הכניסה נסגרת.
חשתי בכאבים העזים שבראשי ונאנחתי בעצבים. אני לא יכולה להבריז גם היום, יש מתכונת בביולוגיה. הושטתי את ידי אל עבר השידה שצמודה למיטתי וגיששתי באפלה, מחפשת אחר האייפון.
״יופי.״ מלמלתי. פקחתי את עייני במאמץ רב, והבטתי מסונוורת על המסך. השעה הייתה 6:24, יש לי זמן לישון עוד קצת.
הודעות מניר אשר הוצגו על מסך הנעילה משכו את תשומת ליבי, פתחתי אותך ווהתחברתי לוואטסאפ. הבחנתי בכמות ההודעות הנלחצות ׳מדוע אני לא עונה׳ שאלי שלחה ונאנחתי בכבדות. נכנסתי אליה כדי לענות שהכל בסדר ושבסך הכל נרדמתי מוקדם.
YOU ARE READING
פרפרים לבנים
Romantizm״יש לך סבלנות לזה?״ שאלה בעוד שחיוך קטן שלא יורגש לעיני זרים התפשט אט אט על שפתייה. ״כן.״ השבתי בפשטות והבטתי בה ארוכות, ממתין לתאוריה המדוייקת שלה על הפרפרים בבטן. ״האמת שזו התאוריה של אמא שלי,״ החלה לומר ועצרה מיד. היא שאפה אוויר אל ריאותייה והס...
