פרפרים לבנים

פרפרים לבנים- פרק 12 |•חייב לחייך לעיתים קרובות יותר•|

נקודת המבט של אושר-

השעה הייתה רבע לשמונה ואנחנו צריכות לצאת למסיבה בתשע. אלי תהרוג אותי.
יצאתי מהבית מרקחת והמתנתי לעומרי ליד המפלצת השחורה שלו. לאחר חמש דקות של המתנה הנחתי שהוא בטח יתעכב אז החלטתי ללכת ברגל אל הבית שלהם.
בעודי חוצה את מעבר החציה צלצול נשמע מהתיק שלי, הוצאתי את האייפון ועניתי לשיחה ממספר לא מזוהה.
״הלו,״
״מה לא היה ברור בתחכי ליד האופנוע אושר?״
״איפה את?״ הוא לא חיכה לתשובתי ומיד הציף אותי בשאלה נוספת.
״איך יש לך תמספר שלי?״ מתעסקת בטפל כהרגלי.
״איפה את?!״ שאל שוב, הפעם בחוסר סבלנות שהיה קשה לפספס.
״בכיכר ממול,״ השבתי.
״תשארי שם, אני בדרך אלייך.״ אמר וניתק.

לאחר שניות קצרות הבחנתי בו. כשהגיע הוא מיד עצר וירד מהאופנוע.
״מה לעזאזל?״ מלמלתי כשהוציא סיגריה ומצית מכיס הג׳ינס שלו והדליק.
״ברצינות?״ שאלתי כשהתיישב על המדרכה.
הוא הרים אלי את עיניו.
״כמה דקות.״ השיב ופלט את העשן מפיו.
״למה עכשיו?״ שאלתי מעט נרגזת.
״למה לא?״ הוא השיב בשאלה בטון שהסגיר אפס התעניינות בתשובתי. מסוג השאלות שלא נועדו בשביל לקבל תשובות.
נושפת אוויר בבוז ובכוונה מוחלטת לשדר שאני לא מרוצה מהעניין, התיישבתי לידו.
״אין מצב.״ מחיתי כשהוציא סיגריה נוספת.
״כי את קבעת?״ שאל.
״מה הקטע שלך?״ עצבים ריצדו בקולי.
״אני לא אוהב שלוחצים עלי ולא מבין מה כואב לך להמתין קצת.״ השיב באדישות שמאפיינת אותו. הסטתי אל פניו את מבטי, הוא נראה נינוח מאד. ״מה כואב לך להקפיץ אותי רגע ולהמשיך בעיסוק המאד נחוץ הזה אחרי זה?״ שאלתי ולמרות הנימה המזלזלת, השאלה הייתה מלאת כוונה כי באמת לא הבנתי מה הקטע שלו.
״אתה לא מתכוון לענות לי?״ התחלתי להתרגז.
״ההורים שלך לא לימדו אותך להניח לאנשים שלא מראים נכונות ורצון לשוחח?״ שאל בקולו העמוק.
לא חלפה שניה כשהבין מה פלט מהפה והתקשח מיד. הבעת פניו השתנתה בין רגע.
״מצטער.״ סינן מבין שפתיו.
״הכל בסדר,״ ניסיתי לגייס חיוך קטן כדי לשדר לו שאכן הכל בסדר. לא רציתי שירגיש אשם אך יותר מזה לא סבלתי את הבעת הרחמים שהציפה את פניו. רציתי שיתנהג רגיל, אני מעדיפה את האנוכיות והחוצפה שלו על פני זה.
הוא המשיך להביט בי שניות ארוכות עד שחזר להתמקד בסיגריה.
״אז למה אתה לא מראה נכונות ורצון לשוחח?״ שאלתי בטון מזלזל. החלטתי להיות מעט עלוקה ולחזור לשאלתו. די הרגיזה אותי הקלילות שבה הוא מרשה לעצמו לנפנף אנשים. ״אין לי בעיה לשוחח איתך, כל עוד את לא מאיצה בי להזדרז.״ הסביר בפשטות.
״אני פשוט לא רוצה להתעכב,״ מלמלתי.
״תכף מסיים.״ ענה.

לאחר דקה ארוכה שבה אני ממתינה בשקט, הסטתי אליו מבט. ״מה?״ שאלתי מבולבלת כשהבחנתי בחיוך הקטן שנמרח על שפתיו.
״הפרצוף שלך.״ השיב.
״מה יש לו?״
״עצבני מידי ביחס למה שהוא באמת צריך להיות.״
״וזה מצחיק אותך?״ הרמתי את גבותיי בפליאה. מי חינך את הדבר הזה? הוא הרים את כתפיו בתגובה.
הנדתי בראשי לשלילה כלא מאמינה. ״אתה חוצפן.״ הודתי במחשבותי. חיוכו התרחב ועיני נתפסו על הגומה הקטנטנה ששקעה בלחי שלו. בחנתי את פניו בריכוז, מהרגע שבו פגשתי את עומרי לראשונה הודהמתי מכמה שהוא יפה אבל מכירות את זה שיש לכן מושג לגבי משהו אבל לא עד כדי כך? אז ככה הרגשתי כשנחשפתי לחיוך שלו מקרוב כל כך. הוא חתיך ברמות, מהסוג שאם הייתי רואה ברחוב הייתי עושה לעצמי בושות ונועצת בו מבט מתמשך. עומרי באמת חתיך ברמה קיצונית וכשהוא מחייך הוא מצליח לשבור את השיא של עצמו. הוא חייב לחייך לעיתים קרובות יותר.
או שבעצם אולי עדיף בשבילי שלא.
עומרי כיבה את הסיגריה והחל להתרומם. ״אושר,״ הוא נופף בידו כשהבחין בעומק אליו שקעתי עם הרהורי. מצמצתי מיד ונעמדתי.