פרפרים לבנים

פרפרים לבנים- פרק 19 |•לאהוב את עצמך•|

נקודת המבט של אושר-

״כמה אחוז יש לך?״ אלי שאלה אותי כשהמעלית החלה לרדת. הנוכחות של עומרי גרמה למתח ולהרגשה די מוזרה.
״עשרים ואחת,״ עניתי בשקט ונשיפת אוויר של אלי גרמה לי להסיט אליה את מבטי.
״לא שמעת על הדבר הזה שקוראים לו מטען?!״ עיניה היו זועמות.
המעלית נפתחה ומתוך הרגל תמידי שלי חיכיתי שכולם יצאו כדי שאצא אחרי ולא אדחס עם כולם.
אלי יצאה והרמתי את עיניי אל עומרי ששידר הבעה מבולבלת כשקלט שאני ממתינה. מסתבר שהפעם לא אצא אחרונה. עברתי אותו ויצאתי מהמעלית, הוא יצא אחריי.

״איזה קור, אלוהים.״ אלי אחזה בידי והצמידה את מצחה לכתף שלי כשיצאנו מהבניין.
״תראי איך את לבושה...״ עומרי מלמל בעודו מקליד דבר מה באייפון שלו. לאחר כמה דקות של הליכה מצאתי את עצמי נאנחת קלות כשהפנמתי שאני ערה לכל תגובה קטנה של עומרי. ערה מידי. לא משנה כמה אנסה להתכחש עם עצמי, ההסתכלות שלי כלפי עומרי עכשיו היא שונה מבעבר.
הלילה שבו התפרקתי בפניו והייתי כל כך חשופה מולו זה לילה שלעולם לא יישכח מבחינתי. עבר זמן רב מידי מאז שהרגשתי בטוחה ושלווה לצד גבר ומילים לא יצליחו לתאר כמה רגועה חשתי כשעטף אותי בזרועותיו. קלישאתי מידי להודות אבל הריח שלו והמגע שלו הסבו לי תחושות מהסוג הטוב ביותר.
הפעמים היחידות בהן הרגשתי שאני רגועה מאד לצד גבר היו כשהייתי עם אבא שלי והצמרמורת שחשתי כשאני ועומרי ישבנו מחובקים על הספסל, גרמה לי להזכר בחיבוק הבטוח והמגן של אבא ומדהים שגם ברגע הזה בו זכרונות מאבא שרפו אותי מבפנים והגעגוע אליו הכה בליבי בחוזקה, הצלחתי להשאר רגועה בכל זאת. דבר שמסביר כמה נינוחה הייתי בחברתו של עומרי וכמה זה מפתיע וכל כך לא מובן מאליו מבחינתי.
עד לפני כמה שעות לא היה לי מושג אם עומרי זוכר משהו בנוגע לאתמול בלילה אבל כשהבחנתי בו נכנס אל הבית שלי, הרגשתי צורך להתכונן לתפנית חדשה בעלילה מאחר שלפני הוא מעולם לא היה בבית שלי ומעולם לא הראה נכונות להכנס לחיי הפרטיים ובנוסף לכל אלו היחס שלו כלפיי מעט שונה והשיא המפוצץ זה שהוא לא מפסיק להסתכל עלי.

״את בסדר?״ אלי הושיטה את ידה אל פניי, מסיטה אל מאחורי האוזן שלי קצוות שיער שהסתירו את פניי מפני עינייה הבוחנות. ״כן, סתם מחשבות על הלחץ שקרב בכל הנוגע ללימודים.״ שיקרתי. בעיניה ראיתי חוסר אמון.
גל של קור הכה בי ונצמדתי אליה קרוב יותר. היא שפשפה את זרועי עם כף ידה. ״אנחנו לא אמורים להיות בשיא הקיץ?!״ צווחה והחלה לקפצץ מרגל אל רגל.
״רוצות לחזור?״ עומרי הכניס את האייפון אל כיסו האחורי בג׳ינס והרים את מבטו אלינו, לרגע מביט באלי ואז מתמקד בי. עיניו בחנו, חקרו, סקרו כל תו ותו. עד כמה שהיה לי קר ועד כמה שרעדתי לנוכח מזג האוויר המשונה הזה, שום רעידה לא משתווה לרעידת האדמה שהתחוללה בליבי כשהוא הביט בי ככה.
״הבנות מחכות שם,״ אלי צייצה והרימה את פנייה שעד עכשיו היו שקועות בכתף שלי.
״מה שבא לכן,״ הוא השיב והסיט את מבטו אל הכביש.
״את נראת חיוורת אושר,״ אלי לפתע אמרה ובאותה מהירות שמבטי המבולבל שב אליה, מבטו ש עומרי שב אלי. יכולתי לחוש בעיניו שחזרו לבחון אותי.
״אני בלי מייקאפ, אולי בגלל זה.״ עניתי.
״ברגיל שלך את בקושי עם מייקאפ, זה לא בגלל זה. את מרגישה טוב?״ היא המשיכה ללחוץ והרגשתי שאני מאבדת מעט מסבלנותי.
״כן.״ עניתי במהירות, אולי רבה מידי, אבל זה לא עניין אותי באותו הרגע. מה שעניין אותי זה להגיע למרכז כבר ולהיות כמה שיותר רחוקה מעומרי שגורם לי לאי נוחות. תשומת הלב הרבה שהחל להקדיש לי גורמת לי לשים דגש רב מידי על כל צעד שאני עושה ועל כל מילה שיוצאת מפי. זה מעצבן אותי ואני מגבשת מחשבה שאולי עדיף שיחזור ליחס הקודם שלו כלפי ולא יכיר מידי בקיומי.