נקודת המבט של אושר:
הבטתי בו בפה פעור וללא שום יכולת להוציא מילה.
הוא לקח נשימה עמוקה והמשיך-
״נדרתי שאעשה הכל בשביל שתחייכי. אני באמת חושב שהחיוך שלך מצליח לגרום לי לי להיות מאושר. אז מה לעזאזל אני מבקש? שנהיה ידידים? אני רוצה להיות מאושר.״ לסתו של עומרי התהדקה והוא הביט בי מבלי לזוז. הוא שילב את זרועותיו ובכך גרם לשריריו להתהדק כנגד גופו. הסתכלתי אל תוך עיניו וראיתי את גודש הרגש שבוער מהן. מעכלת מילה במילה ממה שאמר ונוטה להסכים עם ליבי שמאשר כי אני צריכה לענות לו בחיוב. הדחקתי את כל הפחדים והמחשבות השליליות ממוחי, והפעם בחרתי ללכת עם הלב.
אני לוקחת סיכון, או במילים של אלי- קופצת בנג'י שלא מוחזק היטב. הסיכויים שהחוט יקרע הם גדולים ביותר, בדיוק כמו הסיכויים שאפגע מקרבתו של עומרי. אבל עדיין קיים סיכוי קטן ומזערי, שאנחת בקרקע בשלום ללא שום פגע. ועם כמה שזה הזוי בהתחשב לעובדה שאני לא בן אדם שאוהב לקחת סיכונים, אני בוחרת לקפוץ. בוחרת להקשיב ללב, בוחרת להאמין בסיכוי הקטן שאולי הנחיתה תהיה בטוחה ואף נעימה למרות שכל האמצעים מוכיחים כי אני הולכת להתרסק, חזק.
״אוקי.״ פלטתי מבין שפתיי וחשתי בהקלה עצומה כשהחיוך היפה שלו התפרס על פניו.
״בוא ננסה.״ המשכתי במהירות רק כי נהנתי להביט בעיניים הנוצצות והמסופקות שלו ורציתי שההבעה הנינוחה הזו שעלתה על פניו תמשך לעוד שניות אחידות.
כן,
בחרתי לקפוץ.
...
״את יוצאת הערב?״ הוא שאל והושיט לי את התיק שהתעקש לסחוב לי.
״לא. יש לי מחר מבחן על הבוקר.״ נאנחתי וחשתי במועקה קטנה בבטן. לא למדתי למבחן הזה, ואין לי שמץ של מושג לגבי החומר.
״מה יש?״ הוא הידק את שפתיו ונעץ בי את עיניו.
קורא אותי כמו ספר פתוח. את זה כבר קלטתי בערב ששמרנו על אורי ושירה. בערב שבו הוא ניתח למולי את האופי הכל כך לא רציונלי ונורמלי שלו. בערב שבו הבנתי שהתאהבתי בבן אדם הזה, אהבה מטומטמת ובלתי אפשרית.
חייכתי חיוך קטן ומשכתי את כתפיי. ״לא למדתי.״
הוא פתח את דלת הבניין ואחז בה, נכנסתי והסתובבתי אליו. ״תלמדי עכשיו.״ הוא אמר והוסיף בטון בטוח ושליו- ״קטן עלייך.״
חייכתי ובחנתי את פניו, בוהה בהיפנוט בזיפים המסודרים באופן מדוייק על הלסת שלו. הרמתי את עיניי אל עיניו ולחשתי- ״תודה עומרי.״
הוא הינהן בחיוך קטן שגרם לליבי להתכווץ ומיד אמר-״על התיק? בקטנה.״
הוא ידע למה התכוונתי. לא הודתי לו על התיק. אני יודעת שהוא יודע, ההינהון והחיוך שלו אמרו הכל. איכשהו הוא מעביר כל רגע מביך בצחוק ובציניות, וזה מדהים עד כמה זה באמת משחרר. אופטימית מהמחשבה שאצטרך להתרגל לשיטה הזו שלו, זרקתי חיוך אחרון והפנתי אליו את גבי. מתקדמת אל עבר המעלית ומשאירה אותו עומד מחוץ לבניין ורק בשניה שבה דלת המעלית נסגרה מול פניי, שמעתי את דלת הבניין נטרקת גם כן היא.
הגעתי לקומה שלי והייתי כל כך מרוכזת בהודעות שהבנות שלחו לקבוצה עד שלא שמתי לב שכמעט נתקלתי בעגלה ובליאת.
״היי, ילדה! תסתכלי לאן את הולכת! לעזאזל.״ היא נסוגה לאחור והביטה בי בהבעה מבולבלת.
״אמאלה. לא ראיתי אותך.״ התרחקתי שני צעדים וחייכתי חיוך קטן כשקלטתי את שירה חורפת בעגלה.
״היא לא תישן לך בלילה!״ נאנחתי ביאוש.
״תעירי אותה.״ דחקתי בה, ״אחרי זה אני זו שסובלת כי השעות שלה מתחלפות והיא ערה לי בלילות.״ אמרתי ועברתי אותה, משאירה אותה מצחקקת מאחוריי.
הדלת של הבית הייתה פתוחה ככה שהבנתי שליאת הייתה פה, נכנסתי וסגרתי אותה.
״סבתא?״
״מה?!״ היא קראה בחזרה וסגרתי את הדלת.
״אני פה!״ קולה נשמע והתקדמתי אל עבר המטבח.
״תזמיני את ניר שיאכל איתנו, הכנתי ספגטי עם חזה עוף.״ היא הביטה בי בחיוך מבעד לכתפה הימינית והמשיכה לחתוך גמבות. ״זה האוכל האהוב עליו.״ היא הוסיפה והסיטה את מבטה בחזרה אל השיש.
התעלמתי מהבקשה שלה והנחתי את התיק על השולחן. ״צריכה עזרה?״ שאלתי ונגשתי אל הכיור.
״תחליפי אותי ואני אלך להתלבש? יש לי משמרת בעוד כשעתיים.״ היא שאלה והרימה את עינייה אל השעון שתלוי ליד מדף ספרי המתכונים שלה.
״יאפ.״ מילמלתי ושטפתי את ידיי.
היא פרמה את קשר הסינר והניחה אותו על כסא הדלפק. ״תחתכי רק עוד שני מלפפונים ועוד חמש דקות תכבי את הגז.״ היא אמרה והנהנתי.
״הכל בסדר?״ היא שאלה מאחורי גבי והסתובבתי אליה.
״נדבר עוד מעט?״ חייכתי חיוך קטן שירגיע אותה, הסתובבתי בחזרה והמשכתי לחתוך.
״אז אל תזמיני את ניר.״ היא אמרה.
״אולי אגיד לו לבוא יותר מאוחר, אנחנו צריכים ללמוד למבחן.״ מילמלתי וצעדיה התרחקו. הרמתי את קרש החיתוך, שפכתי את הסלט אל תוך הקערה ותיבלתי אותו.
הנחתי את הקערה על השולחן והרמתי את התיק שלי, לקחתי אותו לחדר. כשיצאתי ממנו הבחנתי בסבתא שלי אשר ישבה מול המראה שבחדרה והברישה את שיערה הקצר והמוזהב.
״תכנסי.״ היא אמרה כשקלטה אותי מבעד למראה.
נכנסתי והתיישבתי על קצה המיטה, מביטה בה.
״מה קורה אושי?״ היא שאלה וקיווצה את גבותייה.
״עברתי התקף חרדה קטנטן.״ האמת שעברתי התקף חרדה די גדול, ולולא עומרי הסיכויים שהייתי עכשיו בבית חולים הם גדולים מאוד.
סבתא קפאה לנגד עייני והניחה את המברשת על שידת האיפור שלה. ״תמשיכי.״ היא דרשה ממני ומבטי התקבע על השתקופתה שבמראה.
״הייתי מבואסת ממשהו קטנטן.״ פלטתי ולקחתי נשימה קלה-״ולא משנה מה הוא.״ אמרתי בטון מזהיר. היא הנהנה והמשכתי- ״וחשבתי לעצמי מה לעשות ואיך להתמודד עם המשהו הזה, לרגע אחד קטן עלתה בי המחשבה שאם אמא הייתה פה מה היא הייתה מציעה לי לעשות, וזהו. הנשימות שלי החלו להיות כבדות, התיישבתי על הרצפה במהירות בכדי לא לאבד שיווי משקל ומסתבר שהמהירות שבה התיישבתי הקשתה עלי עוד יותר לנשום.״ הסברתי ובחנתי את הבעות פנייה.
היא שמטה את כתפייה ונאנחה. ״איך התמודדת?״
״ידיד עזר לי.״ סיננתי במהירות ולא חשתי צורך לפרט לה פרטי פרטים מי הידיד ואיך הוא עזר. הרי בפעם ההיא כשעומרי היה פה נדמה היה שהיא נורא מחבבת אותו. לא רציתי להסביר ולפרט לה על הקשר שלי איתו, הרי אני בעצמי לא באמת יודעת איך הקשר איתו הולך לשרוד ואם בכלל.
״מי זה?״ היא שאלה וסקרה אותי במבט בוחן.
״את לא מכירה סבתא.״ קבעתי וקמתי מהמיטה.
״מה שלומך עכשיו?״ היא קמה גם ועמדה למולי.
״מעולה.״ חייכתי ומשכתי את כתפיי. לא שיקרתי, באמת הרגשתי מעולה. במיוחד אחרי שגרם לי להיות מוקסמת ממנו לאורך כל הדרך עד הבית, הוא איש שיחה מרתק. הוא סיפר לי על איזו חברה שהייתה כתובה על המשאית שראינו בדרך. הוא אמר לי שבעל החברה נוכל גדול וסיפר לי כמה מקרים שעליהם שמע. ההתנהגות שלו מדהימה אותי בכל פעם מחדש, לעולם לא הייתי מדמיינת שיש בו את העומק והחוכמה הזו, ברור שאם הוריו חכמים ברמה בלתי נתפסת ואלי היא גאון קטן, אז קרוב לוודאי שגם הוא יהיה כזה, אך הבן אדם הזה לגמרי תעלומה. כל האישיות והאופי שלו הזויים בהחלט. אם היו שואלים אותי לפני כשנה אם עומרי כזה, הייתי מגחכת ושוללת בביטול. מסתבר שבלתי ניתן לשפוט מישהו על אמת אם לא באמת מכירים את אופיו מקרוב.
״בסדר...״ היא נאנחה ועברה אותי. אך נדמה היה שעל פי ההבעה שלה שום דבר לא בסדר מבחינתה.
״מה?״ שאלתי ויצאתי מהחדר, צועדת אחריה.
״כלום. פשוט חבל לי שהפסקת עם הטיפול באמצע.״ היא אמרה ויצאנו מהמסדרון. עצרתי ליד השולחן והיא המשיכה לכיוון המטבח. ״את חייבת לדעת איך להתמודד כשאמא ושאר בני המשפחה עולים לך לראש. לא ייתכן שתעברי את ההתקפים האלו כל הזמן אם רק תחשבי עליהם!״ היא הרימה את קולה והתקופפה להוציא שתי צלחות מהארון.
התקדמתי לעברה ופתחתי את הארון שמעליה, הוצאתי שתי כוסות ועברתי אותה.
״סכו״ם לקחת?״ היא שאלה והנהנתי.
״תתחילי לאכול, דקה אני פה.״ מילמלתי ומיהרתי לחדר שלי. התיישבתי על הכסא ופתחתי את המחשב.
׳התמודדות עם התקפי חרדה׳ הקלדתי בגוגל ולחצתי על חיפוש. הודעת הוואטסאפ הקפיצה אותי ונאנחתי בעצבים. קמתי מהכסא, רכנתי לעבר המיטה ולקחתי את האייפון.
הדס מינארלי:
סבבה👍
היא השיבה להודעה שלי- ביקשתי ממנה לצלם דף שחסר לי מהחומר למבחן של מחר.
׳תודה אהובה.׳ הקלדתי במהירות ושלחתי.
הודעה מניר שעדיין לא קראתי משכה את תשומת ליבי ונכנסתי אלייה.
ניר ניצן:
יש לך את החומר למבחן?
״כמובן...״ הרהרתי לעצמי. פשוט ידעתי שההודעה קשורה למבחן המגעיל הזה.
אושר לוי:
כבר אשלח לך. אתה בא ללמוד איתי? בא לי להתאבד ניררררררר!!!! אני לא יודעת כלום!!!!!!!😫
שלחתי לו והנחתי את האייפון על הסיפרייה.
איכשהו לניר אף פעם אין את כל החומר במחברות. בדר״כ הוא מצלם ממני אבל כנראה שכמוני וכמעט כמו כל הכתה הוא לא ממש למד למבחן הזה. השנה רק התחילה ובוודאות אני יודעת שהמקצוע הזה הולך להכשיל לי את הבגרות- תנ״ך. מקצוע מייאש! היחידה שבאמת כותבת את הכל ומשלימה זו הדס. למזלי היא באמת ילדה חמודה שנרתמת לעזור בכל פעם שרק מבקשים ממנה.
״אושר!״ קולה של סבתא נשמע וסגרתי את המחשב במהירות.
״אני באה!״ אמרתי ויצאתי מהחדר. אשאיר את החיפוש אחר התמודדות עם ההתקפים האלו לפעם אחרת. האוכל תמיד בעדיפות ראשונה.
אין לי מושג איך לקרוא לפרק הזה.
תציעו רעיונות
ולא שמות ארוכים✋🏻
YOU ARE READING
פרפרים לבנים
Romance״יש לך סבלנות לזה?״ שאלה בעוד שחיוך קטן שלא יורגש לעיני זרים התפשט אט אט על שפתייה. ״כן.״ השבתי בפשטות והבטתי בה ארוכות, ממתין לתאוריה המדוייקת שלה על הפרפרים בבטן. ״האמת שזו התאוריה של אמא שלי,״ החלה לומר ועצרה מיד. היא שאפה אוויר אל ריאותייה והס...
