פרפרים לבנים

פרפרים לבנים- פרק 67 |•היא הבחורה שלי•|

לרענן את הזיכרון בפרק 58- ׳סריקת עיניהם של אנשים׳

לִפְנֵי שֶׁנִּפְגַּשְׁנוּ
הָיָה בִּי סוֹד לֹא נָגִישׁ
הָיִיתִי כַּסֶּפֶת שֶׁאֶת הַקּוֹד אֵין לְאִישׁ
אֶת כֹּל הַחִידוֹת פָּתַרְתּ בְּעַצְמֵךְ
אֲנִי לֹא מַפְסִיק לְהִתְרַגֵּשׁ מִמֵּךְ
לִפְנֵי שֶׁנִּפְגַּשְׁנוּ
כֹּל הַמַּסָּע שֶׁלִּי נָע
בֵּין דֶּרֶךְ לֹא דֶּרֶךְ
למְרִירוּת בְּלִי תְּבוּנָה
אֲפִלּוּ הַנּוֹף נִרְגַּע מִסְּבִיבֵךְ
אֲנִי לֹא מַפְסִיק
לְהִתְרַגֵּשׁ
מִמֵּךְ

-דָּנִי רובָס

נקודת המבט של עומרי:

״אני מתה על אמא שלו.״ היא השיבה כששאלתי אותה איך ההורים של ניר.
״ועל אבא שלו?״ שאלתי.
״הוא סבבה, בן אדם טוב בסך הכל.״ אמרה והרימה את רגלייה לכיסא.
״תזהר! העוגה,״ היא הוסיפה מיד בטון צווחני כשבלמתי את הרכב כאשר הרמזור שלמולי התחלף לצבע אדום.
״הם יודעים שאת באה?״ שאלתי והפנתי אליה את עֵינַי,
לחיה הונחה על הברך המקופלת שלה בעוד מבטה שקוע בי.
״לעזאזל איתך ועם השינה שלך.״ הושטתי את אגודלי אל השקית השחורה שמתחת העין שלה והעברתי בה ליטוף מהיר.
״לא נראה לי שהם יודעים.״ היא השיבה לשאלתי בעוד שאני החזרתי את ידי אל ההגה ונעצתי את עייני בחזרה ברמזור המתחלף לצבע כתום.
״ניר הולך הרבה לקיבוץ שם?״ שאלתי והיא הנהנה מיד. ״כן, הוא אוהב להיות אצל אחותו.״ ענתה ולאחר מכן הוסיפה בהתלהבות,
״כיף שם ממש.״

חמש דקות לאחר מכן הגענו לביתו של ניר.
כשאושר ירדה מהרכב עייני ניתרו מיד אל התחת שלה.
היא לבשה ג׳ינס סקיני צמוד שחיטב לה את התחת באופן שעלול למשוך כל תשומת לב גברית ונשית כאחד.
״נראה לך היא עדיין חמה?״ היא שאלה כשפתחה את הדלת של המושבים האחוריים, ״נראה לי.״ השבתי ועקבתי אחר פעולותיה.
כשהוציאה את העוגה מיהרתי להתקדם אליה ולסגור את הדלת.
״תודה,״ מלמלה והחלה לצעוד אל עבר שער חצר ביתו של ניר.
צמצמתי את הפער שצברה בנינו בצעדים גדולים ופתחתי את השער. היא נכנסה אל החצר והחלה ללכת אל עבר דלת הכניסה.

״לתקתק?״ שאלתי כשהגעתי אליה.
אני מכיר את ביתו של ניר, הכמויות בהן לקחתי לפה את אלי והחזרתי אותה מפה גדולות יותר מכמויות הפעמים שסולקתי מבית הספר היסודי, ובכנות גמורה אני יכול להודות בכך שאני חושש כי אני הילד שצבר את כמות הסילוקים הגדולה ביותר בארץ.
״תתקתק ומיד תפתח,״ הורתה לי ועשיתי כדבריה.
״היי רפי,״ היא אמרה מיד כשנכנסו אל תוך הבית ופגשנו באביו של ניר אשר ישב על הספה וצפה בטלוויזיה.
״אושר,״ הוא מלמל ושידר הבעה מופתעת.
אושר הניחה את העוגה על שולחן האוכל שהיה במרחק מטרים ספורים מאיתנו ובצעדים מהירים עשתה את דרכה בחזרה אלי.
מבטו הונח עלי. ״הגדול של ממן,״ אמר. ״אני טועה?״
שאל מיד לאחר מכן והנדתי את ראשי לשלילה.
״צודק.״ השבתי והוא הינהן קצרות.
הורינו מכירים בזכות הקשר ההדוק של אלי ושאר החבורה שלה.