פרפרים לבנים

פרפרים לבנים- פרק 17 |•דף חדש•|

נקודת המבט של עומרי-

״תפתח!״
״יש לך שניה לעוף מפה!״ צעקתי לה בחזרה.
״נו,״ היא המשיכה לחבוט בדלת.
״לא כדאי שאקום!״ קראתי בטון מאיים.
לא שתיתי הרבה אתמול אבל משום מה הראש שלי מפוצץ ואני תשוש ברמה שלא מאפיינת אותי.
״אין בעיה!״ היא קראה. ״תזהר לפנות אלי!״ הוסיפה בביטחון מלא. כעבור כמה שניות השתלטה דממה.
נאנחתי בהקלה.

הדקות הארורות המרעישות שסיפקה אלי, התחלפו בשקט גדוש מחשבות על אירועי אמש.
באותו הרגע שסרקתי את המועדון ולא מצאתי את אושר, הלב שלי ניתר אל התחתונים. החלתי לחפש אותה כמו אחרון הגששים. כשיצאתי החולצה וראיתי אותה יושבת על הספסל ומוטרדת על ידי שני בחורים, הרגשתי הרגשה שחששתי ממנה באופן מיידי אך לא מספיק מאחר שהיא הניעה אותי לפעול באותה הדרך בה פעלתי בכל פעם שחשתי אותה; דרך אלימות חסרת גבול ושליטה. רציתי שיסבלו סבל מייסר. לא יכולתי לשאת את הידיעה שהם נוגעים בה בניגוד לרצונה ובעיקר לא יכולתי לשאת את הידיעה שקיימים אנשים כאלה. רציתי שימותו, בחיי, ואם אושר לא הייתה נוכחת בסיטואציה אני באמת יודע שלא הייתי משתלט על עצמי ותוך שעה הייתי יושב במאסר.

רציתי להרוג את עצמי מכך שהייתי עסוק בבחורה מהשירותים במקום להשגיח עליה ועל אחותי, כמו שאני נוהג לעשות תמיד כשהן וחברות שלהן במסיבות בהן אני נמצא גם. אני מוצא את עצמי בכל פעם מפקח על החבורה הזו כשהן בסביבתי וכמובן ששם דגש על אלי, באופן טבעי גם על אושר מאחר שהיא תמיד לצידה ונוצר מצב שהתרגלתי לדאוג שהיא נוכחת ושהכל מתנהל באופן כשיר וטבעי. איכשהו יוצא שהעיניים שלי מחפשות אותה יותר מאשר את השאר אבל אני דואג להסביר לעצמי שזה קורה בגלל הקרבה שלה אל אחותי, חשוב לי שהיא תהיה בסביבתה וזה כל העניין. בכל אופן, ככה אני רוצה להאמין.
עם הזמן הפכתי להיות שומר ראש של אלי בגלוי ושל אושר בסתר. רציתי שהיא תהיה מוגנת ובטוחה גם אם לא הכרתי אותה באופן מעמיק, היא הייתה חשובה ותמיד ידעתי את זה כי כל מה שעושה לאלי טוב; נחוץ והכרחי בחיינו.

לא רציתי להגיע אל ה-״אבל״ אבל הוא נוכח כמו כינה מוצצת שלא רוצה לשחרר. ה-אבל הוא שאני יודע שקיים גם מניע אישי לרצון לשמור עליה, לא התייחסתי לזה עד אתמול; שנחשפתי אל אישיותה ברמות אליהן לא חשבתי שאגיע כי תמיד נמנעתי מלהתקרב עד כדי כך, אבל אתמול היה בלתי נמנע להתייחס לכל זה ואני מרגיש מבורך מכך שזכיתי להיות שם איתה ברגעים שהייתה צריכה מישהו. נשמע פתטי, אני יודע ואני מת מזה.

בנוסף להרגשה הנכונה והטובה שחשתי לנוכח ההמצאות שלי לצידה, חשתי גם גלי עצב שלא הצלחתי לעכל כשבטחה בי מספיק בשביל לספר לי ולשתף אותי על מה שחוותה עם כחלון. הרגשתי שפיראנה נושכת לי את הנשמה. שמעתי סיפורים קשים לאורך חיי, התבאסתי בשביל אנשים ואפילו הצטערתי עבור כמה, אבל אף פעם לא לקחתי קשה מידי, תמיד דאגתי להשאר בפרופורציות ואיכשהו פגיעה באושר טרפה את כל הקלפים והכאיבה לי באופן שלא דמה לכאב שחשתי כאשר בחרו לפגוע בי או באחותי. בדרך כלל כשאני חש פגיעה, אני רוצה לנקום. בדיוק כמו המקרה עם האקס של אלי, רציתי שיצטער על המעשה אבל במקרה הזה הכאב לא כאב לי מידי, הוא פשוט כאב, מעין בעיטה בבטן הרכה שעוררה בי זעם שלא אצליח לתאר. לקחתי את הפגיעה בה באופן אישי מאחר שמבחינתי פגיעה באלי היא פגיעה בי, הצטערתי עבורה ורציתי לעשות הכל בשביל שתשמח וידעתי שבנוסף להכל הייתה לי האחריות לדאוג לכך שתשתקם ותתאושש ולא הרפתי עד שהיא חזרה לשגרה. אלו היו ימים קשים, אבל לא קשים ברמת הקושי שחשתי כשאושר חשפה אותי למה שעברה. כאב לי מידי לדעת שכואב לה, כאב לי עד כדי טירוף, זה היה כאב שהיכה בי בפרופורציות לא סבירות. רציתי שלא יכאב לה, רציתי לדאוג לכך בעצמי ולקחת על האושר שלה חסות אבל ידעתי שאנחנו לא קרובים מספיק בשביל זה.
והידיעה הזו הביאה איתה דאגה.