פרפרים לבנים

פרפרים לבנים- פרק 80 |•רק איתך•|

נִלְחָמִים כְּנֶגֶד כָּל הַסִּכּוּיִים
אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁנִּהְיֶה בְּסֵדֶר הַפַּעַם
פָּשׁוּט תַּחֲזִיקִי אֶת הַיָּד שֶׁלִּי
תְּהִי הַאִישָׁהּ שֶׁלִּי
אֲנִי אֶהְיֶה הַגֶּבֶר שֶׁלָּךְ
אֲנִי רוֹאֶה אֶת הֶעָתִיד שֶׁלִּי
בָּעֵינַיִם שֶׁלָּךְ

-אד שירן

נקודת המבט של אושר:

ניר ניצן:
הוא לא עוזב אותה לשניה.

חיוך קטן התפשט על שפתיי כשקראתי את ההודעה ששלח.

אושר לוי:
איך הוא?

שלחתי והתנתקתי מהוואטסאפ.
בעודי יוצאת מהמעלית, אני מבחינה באישה מבוגרת אשר אוחזת בגור כלבים שחרחר נטול פרווה.
חמימות הציפה את ליבי כשהנחתי עליו את מבטי. ללא שום התלבטות מיותרת החלתי לצעוד אל עבר הגברת שישבה על ספת הלובי וריכזה את תשומת ליבה במלאך הקטן שיושב על ברכיה. כשהבחינה בי היא הרימה אלי עיניים מצומצמות.
״חדש?״ שאלתי בעודי צועדת לעברה.
״שבוע,״ היא מתחה את שפתיה הדקות לחיוך צדדי ומרוצה שניות קצרות לפני שהניחה בחזרה את מבטה על הגור.
״איך ידעת?״ שאלה כשנעמדתי מולם.
״אפשר?״ שאלתי בעודי מתכופפת, היא הנהנה מיד והושיטה את הכלבלב לידיי.
״המבט שלך אומר הכל, את מביטה בו כמו שאני הבטתי בכלב שלי בימים הראשונים שלנו ביחד.״ עניתי לשאלתה והזדקפתי.
״הוא נהדר.״ היא שיתפה אותי, מביטה בי מלטפת את היצור הלבבי הזה ומאפשרת לו ללקק את פניי בהתלהבות.
״תהני ממנו,״ הושטתי לידייה את הגור וחייכתי חיוך קטן.
״תודה, מתוקה.״ היא חייכה גם.

כשהסתובבתי והחלתי להתקדם אל עבר דלת הכניסה, בהלה קטנה היכתה בי כשנתקלתי בעיניו של עומרי.
עיניי הוסטו מעיניו במהירות וסקרו את כולו.
הוא השעין את גבו לקיר הצמוד לדלת והניח עלי את עיניו הכהות.
״הולכים לאלי?״ שאלתי כשהייתי במרחק מזערי ממנו.
״לאן שאת רוצה.״ השיב בפשטות והושיט את ידו אל הדלת, פותח אותה וממתין שאצא.
יצאתי מהבניין והחלתי לצעוד אל עבר הג'יפ המפלצתי של משפחת ממן.
קללה חירשית נפלטה מבין שפתיי כשרגלי שקעה בשלולית הבוצית שהייתה צמודה לגלגל הרכב.
הצחוק שבקע מגרונו העלה את רמת העצבים שלי דרגה נוספת. ״תצחק.״ סיננתי בארסיות.
חום גופו הורגש במידה ניכרת כאשר התקרב אלי מאחור. בשניה הקצרה שחשבתי שהוא הולך לכרוך את ידיו סביב מותניי ולהתחנף, התאכזבתי מאוד לגלות שהוא בסך הכל התכוון לעבור אותי ולפתוח את דלת המושב שלצד הנהג.
״תחלצי את המגף,״ הורה לי בעדינות.
התכופפתי ופתחתי את רוכסן המגף שהיה כולו שקוע בתוך הבוץ הסמיך והטובעני.
בשניה שהוצאתי את כף רגלי מהנעל, הוא אחז במותניי והניף אותי כלפי מעלה. כשצווחה קטנה נפלטה מבין שפתיי הוא שידר הבעה משועשעת.
״זה הרגע שבו אתה מוריד אותי!״ הפצרתי בחוסר סבלנות לאחר שניות ארוכות בהן רגליי כרוכות סביב מותניו ועיניי נעוצות בעיניו.
עיניו הצטצמצו כשחיוך קטן התפשט על שפתיו היפות.
הדחף לרכון אל פניו ולנשק אותן היה חזק מהרגיל.
הוא שיחרר את אחיזת ידו הימינית אשר אחזה בירכי והושיט אותה אל פניי, מסיט קצוות שיער מפוזרות שהסתירו את עיניי ובכך מאפשר לי לראות אותו בגלוי.
״עומרי,״ נאנחתי כשעיניו בחנו את פניי בריכוז.
״איך היה עם אבנר?״ שאל.
״תוריד אותי קודם.״ דרשתי בנחרצות.
הוא הנהן והתכופף מעט, מכניס אותי למושב שלצד הנהג ומשחרר את אחיזתו.
כשסגר את הדלת התכוונתי לפצות את פי מיד ולהזכיר לו שהנעל שלי בתוך השלולית, אך הוא מנע ממני לעשות זאת כשהתכופף והרים אותה.
״צריך לעבור לבית שלי קודם, אחליף נעליים...״ מלמלתי כשעלה לג׳יפ וסגר את הדלת שלצידו.
הוא הנהן בעודו מקליד את קוד הרכב.
צליל ההודעה שבקע מכיס הג'ינס שלי הרטיט לי את ישבן. ״אין דבר מבהיל מזה.״ נאנחתי כשהוצאתי את האייפון מהכיס ופתחתי את ההודעה.