"שתקי שניה!" אלי כיסתה את פי בידה.
ישבנו בתוך האמבטיה.
הרמתי גבה. מהי הסיבה שבגללה היא הפסיקה אותי באמצע משפט?
"מתקשרים אלי, תשארי פה." אמרה וקפצה לעמידה.
"אלינור ממן! את ממש אבל ממש לא משאירה אותי כאן לבד!"
"אף אחד לא יכנס!"
"תזכירי לי למה הסכמתי לאמבטיה הזו ולא למקלחון החמוד והיפה שיש לך בחדר?"
"כי את שמנה. ובמקלחון אין מקום לשתינו." החוצפנית הוציאה לשון ויצאה מהאמבט בעוד שאני מצחקקת ונועצת בה מבט.
"הצלצול הפסיק." מלמלתי והזעפתי פנים.
"אולי זה בן? מספר לי שהתמונה עם השרמוטה היא פוטושופ מעולה ואיכותי?!״ אלי הרימה גבה בהתלוצצות.
אם לבבות מחייכים,
אני בטוחה שהלב שלי מחייך.
לפני כמה שעות היא לא הפסיקה לבכות ועכשיו היא בוחרת להתלוצץ על הבגידה הזו. זה משמח אותי כל כך.
"אולי את טיפה חיה בסרט?" שאלתי בעודי מחייכת.
"אולי את טיפה משביתת שמחות?!" היא השיבה בטון נחרץ.
"טוב, תצאי. אני נועלת." החלתי להתרומם.
"דקה אני פה." אמרה ויצאה.
עם מוזיקה רועמת מהאייפון שלי, שקעתי עמוק לתוך האמבט והתחלתי לנמנם. הדקה של אלי התארכה לרבע שעה והעור שלי החל להתחספס בתוך המים החמים אז טיפסתי בחוסר רצון החוצה מהאמבטיה ושלפתי מגבת מהערימה שעל המדף העליון. ההבנה שהבגדים בחדר של אלי היכתה בי תוך שניות בודדות ודי הצטערתי אך הייתי מספיק אופטימית בשביל לקוות שלא אפגוש אף אחד כשאצא מפה.
אופטימית מטומטמת, יש לחדד.
החלטתי לפתוח את הדלת ולצאת משם במהירות ובכך להקטין את הסיכויים לפגוש מישהו בדרך אך המהירות עלתה לי ביוקר והאמת שגם קצת בכאב. ״אח,״ פלטתי מפי והרמתי את ידי אל מצחי שנחבט במשהו קשיח למדי. יותר כמו משהו של מישהו, יותר כמו חזה של מישהו. כן כן... חזה, של מישהו.
כולן לקלל ביחד איתי בבקשה.
כשהגיע שלב ההפנמה, הובכתי עד עמקי נשמתי ומיהרתי לסדר את המגבת שירדה טיפה למטה כאשר ידי הורמה אל המצח הכואב.
כחכוח קולו העמוק גרם לי למהר להסיט את העיניים מהשלולית שיצרתי על רצפת השיש, להביט בעומרי ממן ולגלות שעיניו חולפות על כל גופי במהירות מטורפת.
שהאדמה תבלע אותי בבקשה.
"סורי," זזתי הצידה, מאפשרת לו לעבור.
הוא עבר את השלולית שיצרתי אך לא הסיר ממני את עיניו לרגע.
"אל תצטערי. אני מציע לך להסתובב עם מגבת תמיד." הוא גיחך והרים את עיניו אל פני סוף סוף.
גלגלתי עיניים בזלזול מכוון והסתובבתי, צועדת צעדים גדולים אל עבר חדרה של אלי, נואשת להגיע ולנשוף את האוויר שאני אוחזת בריאותיי.
כששמעתי שריקה קולנית, הסתובבתי מיד והבטתי מבולבלת בעומרי שלהפתעתי הרבה לא הביט בי בחזרה, עיניו היו מצומצמות ומרוכזות בדבר אחר, נשפתי אוויר ברוגז כשהבחנתי בבן אדם עליו הסתכל, זה היה לירן, אחד מחבריו לשכבה. לא שוחחתי איתו מעולם אבל הכרתי אותו באופן שטחי, באופן שאני מכירה הרבה משכבת יב׳. נשמתי עמוק, המבט החטטני והדוחה שהעביר בי העלה בי רצון לעקור לו את העיניים.
טוב, גם המבט של עומרי היה חטטני, אבל של חבר שלו היה על גבול המרתיע.
"פאק,״ התקדם לעברי וחייך.
"ברצינות?״ הרמתי גבה.
"למטה, לירן." אמר עומרי שעמד מאחוריו, רגוע אבל מאיים כשדיבר אל החבר שלו.
"אחי, חכה. תן רגע..." שפתיו שנמתחו לחיוך צדדי לפני כמה רגעים, התהדקו זו לזו בעצבים.
"למטה." עומרי הרים את הטון.
הסתובבתי בחזרה והתחלתי לצעוד אל עבר חדרה של אלי. היא כל כך הולכת לשלם על זה שהשאירה אותי פה לבד.
"עצרי." דרש.
הוא לא מרפה וההתנהגות הזו היא הטרדה לכל דבר מבחינתי.
הסתובבתי ונעצתי בו מבט של 'מה אתה רוצה לעזאזל'
"את ביא׳ נכון? חברה של כחלון?" שאל בחצי חיוך.
באתי לפצות את הפה, אך עומרי הקדים אותי.
״בן של זונה. זדיין למטה ומשם החוצה!" עומרי צעק.
אלי מיד יצאה מהחדר בהבעה המומה, שיערה עטוף במגבת ובידה הפאלאפון. היא התקדמה לעברי במהירות ושלחה מבט שואל כשהבחינה במגבת שעל גופי. מבטה הפך למבולבל ומעט חרד כשהבחינה בסיטואציה כולה ובמידת העצבים של עומרי.
״למה אתה צועק?״ היא שאלה בצרידות שהעידה על בהלה ברורה.
השבתי את עיניי אל לירן שהעביר בי ובעומרי מבט בוחן.
"מה יש עומרי? דיברתי עם אחת הזונות שלך?" האמיץ לא הספיק לשלוח אלי את המבט המזלזל שתכנן, כי קרס לרצפה ודם זלג מאפו. הבטתי בעומרי שנופף באגרוף שלו שכבר התחיל להתנפח, כשחזו עולה ויורד בזעם בעודו מביט מלמעלה על לירן.
הפה שלי נפער כשהסתובבתי להביט באלי.
היא הייתה בהלם לא מופחת משלי.
לירן נחר בבוז כשחזר לעמוד על רגליו.
"לא מבין אותך.״ סינן וירד למטה בכניעה.
לאחר כמה שניות, שמענו את דלת הכניסה נסגרת בטריקה.
הלם.
הלם.
הלם.
"אתה בסדר?" אלי שאלה והתקדמה אליו.
במקום לענות, עיניו של עומרי עברו אלי.
"מצטערת." הרגשתי צורך להתנצל. למה אני מתנצלת?
התכווצתי כשהבטתי בו. ראיתי איך הכעס נמס מההבעה שלו.
"אל תסתובבי ככה יותר, בטח שלא בבית הזה."
לפני כמה דקות הוא לא הציע לי להסתובב ככה תמיד?
״אני בחדר אלי." מילמלתי לאחר מבט מתמשך שנעצתי בו.
הסתובבתי והחלתי להתקדם.
"מה לעזאזל זה היה?" שמעתי את אלי לוחשת מבעד לדלת.
"שום דבר." הוא ענה מיד ולאחר שניות קצרות שמעתי דלת נסגרת.
שיערתי לעצמי שעומרי נכנס למקלחת כי שניה אחרי, אלי נכנסה לחדר. היא סגרה את הדלת ובחנה אותי בעיניים חשדניות.
"אין לי מושג מה הלך פה.״ אמרתי בעודי שורכת את השרוך של מכנס הפיג׳מה שלי.
"נשבעת לך!" הרמתי את ידי כשהבחנתי במבטה שלא השתנה.
היא התקדמה והתיישבה על המיטה.
"למה התעכבת כל כך?" שאלתי אותה בתקווה שתענה ושהנושא ישתנה.
"אושר,"
"את מלחיצה אותי!" נהמתי מיד.
"עומרי תקף את לירן, כי לירן קרא לך זונה.״ אלי הטתה את ראשה הצידה.
"טוב, תודה שאת מזכירה לי שהרגע קראו לי זונה." עניתי בציניות מכוונת.
"זה ממש אבל ממש לא מצחיק!" אמרה ונכנסה אל תוך השמיכה.
התיישבתי על הכסא והסתובבתי אל המחשב.
כן. טוב, זה באמת לא מצחיק.
♥️
YOU ARE READING
פרפרים לבנים
Romansa״יש לך סבלנות לזה?״ שאלה בעוד שחיוך קטן שלא יורגש לעיני זרים התפשט אט אט על שפתייה. ״כן.״ השבתי בפשטות והבטתי בה ארוכות, ממתין לתאוריה המדוייקת שלה על הפרפרים בבטן. ״האמת שזו התאוריה של אמא שלי,״ החלה לומר ועצרה מיד. היא שאפה אוויר אל ריאותייה והס...
