פרסי ג'קסון בערים האבודות

יופי, הפיסטקוזאור התפוצץ

נ.מ. גריידי

אלווין אמנם עשה כל מה שהוא יכל, אבל עדיין בולהורן, הבאנשי שלו, שכב ליד סופי ולא היה נראה כאילו הוא עומד לקום בקרוב.

אני ואדליין נשארנו לשבת ליד המיטה שלה ממש כל הזמן, בתורות, מקווים לראות שיפור. גם אם לא משהו שנראה לעין, ציפינו לפחות שהבאנשי יזוז.

ניסיתי להיות אופטימי בעניין, ולצפות להלחמה בכל רגע, אבל הצורה שבה אלווין התייחס לכל הנושא די הקשתה עליי.

הוא כל הזמן היה לחוץ, ואמר לכולם כל הזמן לא להפריע כי זה מקרה חירום של חיים ומוות, וכל הזמן הביא עוד ועוד דברים מוזרים כדי לנסות להכין מהם תרופה, כי 'אין מה להפסיד'.

"אתה יכול להפסיק להלחיץ?" שאלתי אותו יום אחד, כשהוא יצר תרופה חדשה ואמר 'אני מקווה שהיא תשרוד את זה'. "זה לא עוזר שאתה מלחיץ."

"אבל אני לחוץ!" אמר אלווין בלחץ, והכניס לתוך מבחנה חלק מהתרופה שהוא יצר. הוא הכניס לתוכה גרידת נוצת פיסטקוזאור, ויצא מתוך המבחנה פיצוץ על הפנים שלו.

"מעולה, זה סימן טוב," הוא אמר. "זה אומר שהיא לא תתפוצץ כשהיא תשתה את זה, כי כל מה שאמור להתפוצץ התפוצץ כבר."

"היה סיכוי שהיא תתפוצץ?" זעקתי בזעזוע. "אתה מטורף לגמרי! משהו מכל מה שאתה עושה פה מדעי בכלל?"

"כן, בטח שמדעי, לחלוטין מדעי," אמר אלווין, ונתן לסופי לשתות את המשקה שבמבחנה. המצב שלה השתפר לרגע, אבל אז חזר לקדמותו.

"אתה בטוח שזה מדעי?" שאלתי אותו בחשד. "זה נראה שאתה סתם מנסה דברים באקראי, ואם זה קצת עוזר אתה מסתמך על זה כדי ליצור את התרופה הבאה."

"נו, אמרתי לך שזה מדעי," אמר אלווין. "קוראים לזה במדע 'ניסוי וטעיה'. אם כי אני הצלחתי איכשהו לעשות שיהיה לי יותר טעיה מניסוי."

"מה זאת אומרת יותר טעיה מניסוי?" מעבר לזה שזה היה נשמע לי לא מעודד במיוחד, זה גם לא היה נשמע לי הגיוני במיוחד.

"פשוט טעיתי גם לפני שכל זה התחיל," הסביר אלווין. "הרי אני זה שנתן לה את הלימביום, שגרם לה להתקף האלרגי הזה. זה אומר שברגע שאני אגיע לתשובה הנכונה, אני אאזן את הניסוי והטעיה!"

"וזה מה שחשוב לך בכל העניין? מה עם סופי?"

"ברור שסופי יותר חשובה לי מזה שאני אגיע לתשובה הנכונה," אמר אלווין. "אני רק מציין שזה שאני אגיע לתשובה הנכונה לא מכריח את זה שזה יעזור לסופי, זה הכל."

"מה?" שאלתי, לא מבין, וקצת לא רוצה להבין.

"אתה מכיר את המשפט 'הניתוח הצליח, אבל המטופל מת'? אז כזה." אמר אלווין. במקביל הוא סיים להכין את התרופה החדשה שלו, ובא לשפוך אותה לפה של סופי.

"תעצור, עכשיו," אמרתי, מפעיל קצת את הכוח שלי לא במודע. אלווין החזיר את בקבוקון התרופה אליו, ופנה אלי במבט שואל.

"מה אתה עושה לי פרצוף כזה, אתה יודע בדיוק מה הבעיה שלי!" אמרתי, והכרחתי אותו לסגור את הבקבוקון. "אמרת שסופי יכולה למות בתהליך, ואני לא מוכן שזה יקרה בשום אופן!"

"מה? סופי יכולה למות בתהליך?" שאלה בבעתה אדליין, שבדיוק הגיעה. "למה לא אמרת לנו את זה קודם?"

"זו רק התחזית הגרועה ביותר שלי," אמר אלווין. "זה לא שבאמת זה סביר שהיא תמות בתהליך הריפוי, המצב שלה דווקא הולך ומשתפר, ואני כבר ממש מרוצה מהתרופה החדשה שלי."

"אני עדיין לא מוכן שתמשיך לנסות דברים שיכולים לסכן את החיים שלה," אמרתי. "שלא תעז לחשוב על זה אפילו."

"אוקיי, בסדר," אמר אלווין, ושפך את התרופה מהבקבוקון, שהוא פתח בלי ששמתי לב, לתוך הפה של סופי. ניסיתי לעצור אותו, ואדליין מימשה את הבקבוקון אליה, אבל זה כבר היה מאוחר מדי. התרופה נבלעה אצל סופי.

"מה אתה חושב שאתה עושה?" שאלתי את אלווין בזעם, כמעט מורה לו לתת סטירה לעצמו בפנים. "אמרתי לך שלא תנסה דברים שיכולים לסכן את החיים שלה!"

"זה בסדר, התרופה הזאת לא הייתה בעלת פוטנציאל לסכנת חיים בכלל," אמר אלווין. "הדבר שהיה יכול להיות לה הכי מסוכן היה שהייתי משאיר אותה רק עם התרופה הקודמת בלי התרופה הזאת, אז מיד השקיתי אותה."

"אה, בסדר, סליחה שלא סמכנו עליך," אמרה אדליין, ומימשה את הבקבוקון חזרה ביד של אלווין. אלווין לא תפס את הבקבוקון, ונתן לו ליפול על הרצפה ולהישבר.

"למה לא תפסת?" שאלה אדליין. "הרי ב-" היא הפסיקה באמצע המשפט, ובהתה במיטה של סופי בהלם.

הסתכלתי על המיטה שלה, וראיתי שבולהורן הלך. רגע אחרי שהבנתי מה זה אומר, סופי פתחה את העיניים.

-----------------------------------------

יאיי, הצלחתי עוד פרק! וגם את הפרק הראשון של הפאנפיק 'החצויים יוצאים ממצריים'!

אגב, אני צריך כריכה. שמישהו יעזור לי עם זה.

בכל מקרה, הזמן שלי נגמר. ביי!