פרסי ג'קסון בערים האבודות

תשתי, זו זוועה מחרידה

נ.מ. סופי

הייתי מטושטשת לגמרי, והרגשתי ממש לא טוב, אבל הרגשתי שהמצב שלי הרבה יותר טוב מקודם, למרות שלא זכרתי מה היה קודם.

שמעתי את אדליין, ואז קול של זכוכית מתנפצת. הייתי חייבת לראות מה קורה, אז אחרי קצת מאמץ פתחתי את העיניים.

"סופי! את בסדר!" קרא בשמחה גריידי, שישב בדיוק מולי. "איך את מרגישה? את בסדר?"

היה מצחיק שהוא בהתחלה קבע שאני בסדר ואז שאל אותי אם אני בסדר, אבל לא היה לי כוח להגיד את זה. רק השמעתי אנחת אומללות קטנה, כדי שיבינו שאני נורא מסכנה.

"הנה, קחי את זה," אמר אלווין, והושיט לי בקבוקון עם תרופה כלשהי. "זה יעזור לך לחזור לעצמך, וזה מורכב רק מחומרים שהיו לך בסדר בעבר."

שתיתי את התרופה, שהייתה מגעילה ברמות, וממש מיד הרגשתי הרבה יותר טוב. חוץ מזה שרציתי להקיא.

"מה יש בתרופה הזאת?" שאלתי, והצטמררתי בגועל מהטיפות האחרונות של התרופה. "יש לזה טעם של זוועה מחרידה."

"כן, זה הגיוני," אמר אלווין. "המרכיבים המרכזיים זה שתן של יטי וקיא של גולון, עם עוד תוספות מחרידות נוספות."

רק הרעיון שזה מה ששתיתי גרם לי לרצות להקיא, אפילו בלי קשר לזה שרציתי להקיא בכל מקרה. התוצאה הייתה כמובן שהקאתי.

"סופי, את לא יכולה להקיא תרופה רק כי היא מגעילה," אמר גריידי. "את צריכה את התרופה הזאת, אז אם את מקיאה אותה תצטרכי לשתות אותה שוב. לא כדאי לך."

"האמת היא שזה לא נכון," אמר אלווין. "התרופה נספגה לה בגוף ברגע שהיא שתתה את זה, כפי שבוודאי שמתם לב מההחלמה המהירה שלה. התרופה חלק ממנה עכשיו."

המחשבה שעכשיו חלק ממני זה שתן יטי וקיא של גולון רק גרמה לי עוד יותר לרצות להקיא, אבל לא היה לי כל כך מה להקיא כבר. כנראה שלא אכלתי די הרבה זמן.

"את רעבה?" שאלה אותי אדליין, כאילו היא קראה לי את המחשבות. "לא אכלת כבר ממש המון זמן."

"כן, תודה," אמרתי, ואדליין מימשה מולי מגש עם אוכל, שנגמר מהר מאוד. גם את המגש הבא גמרתי, ורק מהמגש השלישי נשאר אוכל.

"ואוו, הייתי רעבה כמעט כמו פרסי," אמרתי, וגיחכתי מהמחשבה על מה הוא יגיד על זה. הוא כנראה היה אומר שאף אחד לא יכול לנצח אותו ברמת הרעב, והיה אוכל שלושים מגשים. כולל המגשים עצמם.

משום מה, זה שהזכרתי את פרסי גרם לגריידי ואדליין להרכין את ראשם בעצב. מה קרה שכל כך העציבו אותם? הרי לא יכול להיות שהוא מת, נכון?

או שאולי הוא כן? אולי ראו שהכריש אכל אותו? אולי בכלל זו הייתה גופה מתה של פרסי שהכריש גרר? יכול להיות שהיכולת שלו לנשום במים פשוט לא עובדת כשהוא לא בהכרה?

"מה קרה לפרסי?" שאלתי, עם קצת עצב בקולי, בהבנה שכנראה הוא כבר לא איתנו יותר.

"ראיתי כריש גורר אותו לים," אמר גריידי, עצב עמוק נובע מקולו. "הוא היה נראה די מת כשהכריש גרר אותו, בלי שום תזוזה, וירד ממנו דם. הוא לא איתנו יותר."

"אתה בטוח שהוא לא היה מעולף?" שאלתי בתקווה. "הרי לא ממש ראית אותו מת בוודאות, אין שום דרך לדעת שהוא באמת מת!"

"סופי, כריש גרר אותו לים," אמרה אדליין בקול רך אבל עצוב. "גם אם הוא היה מעולף, מה שלא סביר במיוחד, הוא אמור לטבוע, והכריש אמור לאכול אותו."

"אבל הוא יודע לנשום במים!" אמרתי, מנסה לשמור על תקווה. "וחוץ מזה, הוא אמר שיש לו חבר כריש באוקיינוס, אולי הוא ניסה להציל אותו?"

"סופי, גם אם הוא ניסה להציל אותו, כנראה שהוא כבר מת עכשיו," אמר אלווין. "אם הוא לא אכל כלום כל הזמן הזה, ולא חזר במשך שלושה שבועות, אז כנראה הוא מת מרעב או נטרף על ידי כריש אחר."

"חוץ מזה, ירד ממנו דם כשהכריש גרר אותו," אמר גריידי. "זה אומר שהוא נפצע, ובטח יש לו זיהום ברמה שהוא יכול למות ממנו, וזה גם אומר שהכריש לא ממש התעניין במה שיקרה לפרסי."

"אתה צודק, זה היה טיפשי," אמרתי בעצב. "כנראה זה לא חכם במיוחד להיות אופטימית ולחשוב שפרסי חי, פשוט א-"

"למה זה לא חכם? זה דווקא ממש גאוני והגיוני!" אמר פרסי.

פרסי? פרסי פה? פרסי חי! נפלא!

קמתי במהירות מהמיטה שלי, למרות שלא באמת היה לי כל כך כוח, ורצתי לחבק אותו.

בזמן שחיבקתי אותו, היו לי כמה תהיות. אבל התהייה הגדולה ביותר שלי הייתה זאת: כמה זמן הוא כבר מקשיב לשיחה שלנו?

----------------------------------------------

הצלחתי להוציא עוד פרק! מטורף!

באל כנראה אני לא אוכל להוציא מחר. ורוב הסיכויים שגם מחרתיים לא. אז באסה.

טוב, נגמר לי הזמן. ביי!