מבול

ריין

התחלתי לצעוד לכיוון המערה בעודי בוחנת את מצבי, זרועותיי ורגליי היו מלאות חבלות בצבעים ססגוניים, ועל כל גופי מעטה אפר ודם.

"חכי, אני פוקד עלייך לעצור". קרא הנער לעברי. נבהלתי ומעדתי לאחור, ובמחווה אבירית, הוא תפס אותי.
"הנח לי!" קראתי בכעס לאחר שנעמדתי ביציבות על הקרקע.
"אני מתנצל".

* * *
נכנסתי אל המערה והדפתי את הבד המשמש לי דלת.

בהתקף של זעם וכאב ניפצתי את המראה והרסיסים התפזרו על הקרקע מלבד אחד, שנותר במקומו פניי השתקפו בשבר המראה.

התליון שלי נעלם, הדבר היחיד שנשאר לי מהם.

לבי החסיר פעימה. הנסיך, זה וודאי הוא, כאילו לא לקח מספיק.

זינקתי החוצה וכמעט נתקלתי בו, מחזיק את המדליון שלי בידו.
"תחזיר לי את זה!". 
"תוכלי להסביר לי מדוע על התליון הזה מוטבע סמלם של הוריי?". שאל בגבות מכווצות.
"זה כלל לא עניינך".

ניסיתי לחטוף מידו את התליון, אך הוא החזיק אותומעל לראשי, אני לא יכולה לסבול אנשים גבוהים.

"מאיפה השגת את זה?". מתעלם מנסיונותיי הכושלים להגיע לידו, הוא שאל.
"מצאתי את זה". שיקרתי.
"היכן?".
הצלחתי להניח את ידי על השרשרת. הוא הניח את כף ידו על זרועי.

"שלא תיגע בי". סיננתי שוב בזעם. הוא עזב את ידי במהירות.
"אם אין לך דרך לדאוג לעצמך, בואי איתי". אמר והביט בי, בעיניו האפורות הייתה תמימות ילדותית.
"לארמון?, מובן שלא".
"ומדוע לך?". שאל ברצינות ועיניו נצצו. כי אני מחויבת להרוג אותך.
"אני מסתדרת לבדי". אמרתי בקור,
"זה לא נראה כך". הוא עשה הפסקה בדיבורו והטה את ראשו מעט.

"הצעתי תהיה בתוקף עד מחר בבוקר, אם תשני את דעתך".

התעלמתי מעיניו המפצירות ונכנסתי אל המערה המשמשת לי בית. הודפת את הבד בפניו, סוקרת את סביבתי, איזה מקום נוראי לחיות בו. החל מערימת הבגדים וקן הבדים המשמש לי מיטה ועד קירות האבן המתפוררים, מכוסי הטחב הירוק.
צנחתי על הרצפה, מהדקת את הקמיע שלי ללבי ועצמתי את עיניי חזק. כתמים עזים הסתחררו בשדה ראייתי, השינה לא באה בקלות כשרוצים בה, לעומת הסיוטים.
הסיוטים היו שגרה. תמיד, קשתיות ירוקות קרות נעצו בי מבטן ברגע שעיניי נעצמו. הייתי צריכה לצבוט את עצמי כל כך הרבה פעמים, שזרועותיי כוסו חבורות סגולות וכחולות, ציפורניי ננעצו בפנים כף ידי ויצרו עשרות צלקות בצורת חציי סהרים דקיקים.

לבסוף התיישבתי ליד הפתח והתבוננתי בזריחה העולה סוף סוף, כשהשמש הציתה את השמיים.

זיכרון ישן עלה בי של אש מבוערת באח, נזכרתי איך חייתי לפני שהיא הרסה את חיי. נזכרתי במשימה שלי.
אולי ככה אוכל לסיים אותה וחיי שלי יחזרו להיות רגילים יחסית. אוכל לחזור אליהם.
לקחתי פגיון קצר ותחבתי אותו לתוך המגף שלי.

יצאתי החוצה בהחלטה כנועה, קרטר כבר התחיל להתקדם על סוס מנומר.
"היי, חכה". קראתי לעברו, הוא לא שמע או התעלם, תפסתי שרך גמיש ועקבתי אחריו, הוא בהחלט מהיר על סוסו.
אך כעבור זמן קצר השגתי אותו. מהיר או לא, איני ניתנת לעצירה.
"חכה רגע, אם אבוא אתך, מה אצטרך לעשות שם, בארמון?" שאלתי לא בוטחת ברגשותיי.
"לא תצטרכי לעשות ולו דבר אחד. אני מציע תנאים טובים יותר לחייך". הוא ענה.
"אך", הוסיף "חשבתי שרצונך הוא שאעזוב ושתוכלי להמשיך לחיות במערה נטושה באמצע היער, עם הטחב על הקירות שמארח לך לחברה". הוא הביט עליי מלמעלה.
"חשבתי על כך, אבוא אתך". נעצתי בו מבט קפוא.
"אם כך, קחי כל דבר שתזדקקי לו ואחכה לך כאן". אמר ונעמד במקומו.
"לדאבונך, הוד מלכותך,אתה בא איתי". הוא ירד מהסוס.

תפסתי שרך בידי והושטתי אותו לקרטר.
"אני אמור להיאחז בזה?" שאל בהסתייגות, נתליתי על אחד נוסף והתנעתי אותו.
"אתה תתרגל, בסופו של דבר". השתעשעתי בו.
"אני מסופק". התנדנדתי עד למערה, קרטר קרטע מאחוריי. נכנסנו פנימה, הוא סקר את סביבתו בהרמת גבה.
"ובכן, אני מבין למה את רוצה לעזוב". התחלתי לחבב אותו פחות ופחות.
"ובכן, זה לא הארמון, אך מסיבה כלשהי, חשבתי שבני אצולה אמורים להיות מנומסים". הוא הסמיק, לקחתי תיק בד גדול והכנסתי לתוכו כמה בגדים ופרות טריים לדרך. הפגיון עדיין צמוד אליי.
"אני מוכנה".
"אם כך, מוטב שנצא".
צעדתי בעקבותיו  והרהרתי בפעם העשירית אולי, האם זה באמת רעיון טוב, כלומר מדוע שיציע לי לבוא אתו. ייתכן שזה כלל לא הוא ואולי אני בכלל לא אצליח להרוג אותו ולגמור עם זה.