מבול

באלפייר

היא נרדמה על כתפי, שיערה המשוחרר מתחכך בי. נשימתה קצובה ונרעדת מעט, מהקור. פניה נראות שלוות, לא מיוסרות. 

כמה שהיא קטנה.

אני לא רוצה להזיז אותה. להחריד אותה משלוותה המועטה. הכל היה כתוב בספר. היא צדקה, כמו תמיד. לא הייתה צריכה להביא לי אותו.
עכשיו ידעתי כל חולשה שלה, כל חלק בשברים שבמחשבותיה. היא חושבת שאם תיפול, יפלו כולם.
היא מחזיקה את עצמה. לא מוכנה להתפרק.