מבול

ריין

אספתי את הפירות שהתפזרו והנחתי גם אותם על המגש, למה הכל צריך להיות כל כך מסובך, רק רציתי לחיות חיים רגילים. זה מה שהיא אמרה שיקרה אם אמלא את המשימה שלי.
היא. היא. היא.
הבטתי בפני במראה שבחדר הרחצה.
פניי הלבנות השתקפו אליי ונראיתי נורא.
הבנתי למה קרטר התכוון הבוקר. עיניי הכחולות היו אדומות, שערי החום זהוב נח על גבי וזרועותיי סתור ומלא ענפים ועלים. שקיות שחורות נתלו תחת עיני.

נכנסתי לאמבט ושטפתי את גופי הנוקשה. המים החמימים זרמו וזרמו על עורי הקפוא עד שהתקמט.

התלבשתי והבד הנקי של כתונת הלילה הרגיש מחוספס.

ניגשתי אל השידה ופתחתי את המגירות, בפנים היו רטיות לבנות ומברשת בעלת ידית כסף.
אני לא זקוקה לרטיות, הדם נעלם בכל פעם מהחתך אבל לא מהעור סביבו.
נטלתי את המברשת וסירקתי את שערי הסבוך עד שמגעו על זרועותיי היה חלק. קלעתי אותו לצמה הדוקה וקשרתי בסרט.

חזרתי אל המיטה ונכנסתי בין הסדינים הלבנים, הנחתי את ראשי על הכרית הרקומה ונרדמתי בתשישות.

חלמתי שאני משוטטת במסדרונות הארמון ופגיון מוכר אחוז חזק בידי, המשכתי עמוק יותר בתוך המבוך פונה בצמתי המסדרונות המבלבלים וטועה בדלתות הזהות, דלת נפתחה ונכנסתי פנימה, הוא היה שם, קרטר. הוא רץ לקראתי והושיט לי את ידו. כשהסתובב ניצלתי את הרגע כדי לנעוץ את הפגיון בגבו. הוא הביט בי בתדהמה ועיניו האפורות פגשו בעיניי, הוא נפל לידי שותת דם ומבטו פגוע ונדהם, עיניו נעוצות בי באשמה והיא הופיעה מאחורי, מחייכת.