מבול

ריין

    הרוח מצליפה בפניי כשאחיזתי בעץ המגולף של הקשת מתחזקת.
"אתה בטוח שזה רעיון טוב למדי?". אני שואלת בקול שהרוח גונבת.
ראיתי את פיו זע אך לא שמעתי את הנגינה המוכרת של קולו. דרכתי את החץ וכיוונתי את הקשת לעץ הקרוב. החץ ננעץ במרכזו של הגזע העבות תוך שבריר שנייה. דרכתי חץ נוסף בתנועה מכנית. הקור לא מפריע לי עוד. החץ התעופף אל עבר גג ביתה המרוחק של עמנואל. הרוח שרקה וחץ עופף לעברו של דיימן.
ידעתי שהוא אינו יכול לשמוע אותי ובכל זאת צעקתי, צעקתי עד שקולי נסדק. חוסר האונים נדבק אלי כמו מחלה.

אז השתמשתי בכוחות שלי. ושנאתי כל רגע.
עיקלתי את פרק כף ידי, גורמת לכמה מטפסים לצאת מתוך האדמה ולהיכרך סביב זרועותיו. העקצוצים שהמותן שלי שלחה לגופי כמו מחטים לא מנעו ממני לעשות דבר.
הוא החל ספק להיגרר ספק לרחף לעברי והחץ ננעץ באדמה שלפני רגע עמד עליה. הרפיתי ממנו בזהירות.
"אני מצטערת". פתחתי ברגע שהוא נעמד על רגליו. "ראיתי את החץ ולא ידעתי מה לעשות. לא רציתי שתיהרג".
"תודה". הוא אומר בשקט. העברתי את שתי ידי בשער בעצבנות.
"אני שונאת את זה".
"טוב, גם אני". קולה של לונה נשמע מבין הצללים כמו מסתלסל באוויר והיא מופיעה אחריו, אוחזת עששית בידה.
"אבל". היא ממשיכה. "אני משתמשת בזה בכל זאת, כי אני יכולה להציל אנשים". הקמט בין הגבות של דיימן מופיע.
"מה את רוצה?". היא כמעט ופולטת גיחוך.
"שתצטרפי למורדים. הו, לפני שתאמר משהו, לא יזיק אם גם אתה תצטרף, גור זאבים". דיימן מתקשח לצדי ומושך אותי לאחור. ידו לוחצת על הצלקת באמת ידי. באלפייר נבעט לתוך תודעתי. וקרח. אני נושפת מהר. מהר מדי. דיימן נפנה אליי.
"הכל בסדר אתך?".
"לא פחות מבדרך כלל". אני עונה בלחישה מהוסה. כי שום דבר לא בסדר. אף פעם.