מבול

ריין

חזרתי אל תוך הבית לאחר שיידעתי את אחד השומרים. בתחושות עמומות הילכתי בתוך המבנה הקטן. נתקלתי בדלת, מעדתי על שידה קטנה ועל ארגז הנסיעות. העליתי בדמיוני את צבע החבורות שיופיע למחרת כשאקום.
אור זעום הופיע בפתח החדר.
"הנה, קחי את זה". קולו המתנגן של דיימן התלווה ליד שהושיטה אלי עששית. נסוגתי לאחור.
"אני לא זקוקה לזה".
"על פי הקולות שנשמעו כאשר נתקלת פחות או יותר בכל הרהיטים בחדר אני חושש שאת אכן זקוקה לזה". הוא קירב את העששית אל פני.
"אני לא ראויה לעזרה". גם באור הקלוש יכולתי להבחין בקמט הנוצר בין הגבות הכהות. "אני באמת מפלצת. היא צודקת". קולי נשמע זר.
"את אינך מפלצת". הזעם בקולו כרסם בי. "ריין הסתכלי בי". הסתכלי לתוך עיניו החודרות, נברתי באישונים השחורים הגדולים עד שיכולתי לראות את דמותי משתקפת בהם, נערה קטנטנה וחיוורת. מבוהלת עד אימה ופניה מלאות צלקות. שפתיה אחוזות בין שיניה עד שכמעט נקרעות וקשתיות עיניה בקושי נראות.
"אני המפלצת היחידה מבננו". אמר בוודאות גמורה ואז נגע במצח שלי.
"את קודחת". הוא ביטל בכזאת קלות את דבריי שהספק ניטע בי.
"כמעט הרגתי את הנסיך". שמעתי את קולי מרחוק. מלא פליאה.
"אני בטוחה שחייכתי במרדף. שמחתי שזה עומד להיגמר". אצבעותיי מוללו את קצה השרוול. "שמחתי שעמדתי להרוג". נשנקתי. "כמעט והפכתי לרוצחת ושמחתי". דיימן לא קוטע אותי או מתערב, רק נשימותיו נשמעות. "הייתי כל כך חזקה, לא נשארתי דבר. נותרתי ריקה".